השבוע אמורה הכנסת לאשר את הצעת התקציב לשנים 2014-2013 ואת חוק ההסדרים. ממשלת הימין הקודמת החליטה להקדים את הבחירות לכנסת בגלל סוגיית התקציב, ופינתה את מקומה ל… ממשלת ימין חדשה. ראש הממשלה בנימין נתניהו סבר, כי אין לו רוב להעברת תקציב גזירות – בייחוד נוכח האווירה הציבורית שנוצרה בעקבות מחאת קיץ 2011 – והחליט להקדים את הבחירות.

המהלך של נתניהו נחל הצלחה, וזאת הודות ל"אחים" בנט ולפיד, הנותנים גיבוי פעיל למדיניותו הניאו-ליברלית הקיצונית של ראש הממשלה. אך התקציב של 2014-2013 דומה עד מאוד לתקציב של שנת 2003, אז נתניהו היה שר האוצר, והוא כולל פגיעה ברמת החיים של העובדים ובני משפחותיהם, בצד הטבות ומתנות לבעלי ההון.

חרף אופיו זה של התקציב, דוברי הממשלה שבים ומדגישים ש"התקציב גדל". אבל כאשר בוחנים את התקציב בחישוב לנפש, מתברר כי בתקציב החדש עדיין לא שב לרמת ההוצאה התקציבית שהייתה נהוגה בעבר: ב-2001, התקציב לנפש עמד על 34,822 שקל; ב-2011 הוא ירד לרמה של 31,801 שקל לנפש, ואילו ב-2013 הוא אמור לעלות ל-34,010. תקציב 2014 יהיה נמוך עוד יותר. כך, על פי חישוב של מרכז אדוה.

שאלת הגרעון והדרך לטיפול בו

במרכז הדיון על התקציב עמדה שאלת הטיפול בגירעון שנוצר במשך שנים, שהוא תולדה של ההכנות למלחמה נגד איראן, של המשך הכיבוש ושל ההטבות להון. לפי חשיפה של עיתון "גלובס" (17.7), קונצרן "טבע" לבדו זכה בשנת 2011 בהטבות מס בשווי של כ-12 מיליארד שקלים (!), המהווים יותר מרבע מהגירעון שבתקציב. ואילו הקונצרן המופרט "כימיקלים לישראל", זכה בהטבות מס בשווי 2 מיליארד שקלים. אבל הדרך בה בחרה הממשלה לטפל בגירעון, מובילה להגדלת הפערים בחברה, שכן את נטל הגירעון היא מעמיסה על בעלי ההכנסות הבינוניות והנמוכות.

ביטוי מרכזי לכך הוא העלאת מס הכנסה בשיעור כמעט אחיד לכל מדרגות המס, בשעה שהפחתות המס שהונהגו בעשור הקודם היטיבו במיוחד עם התאגידים הגדולים, בעלי ההון ובעלי ההכנסות הגבוהות. כך, למשל, בעוד שההכנסה ברוטו של משקי בית בעשירון העליון בשנת 2011 הייתה גבוהה ב-4% מזו שהייתה ב-2003, הכנסתם נטו הייתה גבוהה ב-18%. לעומת זאת, ההכנסה ברוטו של משקי בית בעשירון השני בשנת 2011, הייתה גבוהה ב-4% משהייתה ב-2003, אך ההכנסה נטו הייתה גבוהה ב-7% בלבד.

שוב מקצצים בקצבאות הילדים

בדיוק כפי שקרה ב-2003, שוב כולל תקציב המדינה, אותו מקדמת הממשלה, קיצוצים בקצבות הילדים. לדברי פרופ' לאה אחדות, ראש המחלקה לכלכלה ולניהול במרכז האקדמי רופין, שלפני עשור הייתה סמנכ"לית במוסד לביטוח לאומי, "כבר הקיצוץ הדראסטי הראשון, שנעשה לפני עשור, היה שגוי וחסר רגישות חברתית. הוחלט אז על קיצוץ הדרגתי של 50% מגובה הקצבה, והתוצאה המיידית הייתה עלייה בשיעור הילדים העניים באוכלוסייה. כיום, כשליש מהילדים בישראל חיים במשפחות עניות" ("דה מרקר", 28.5).

עתה, כמו אז, הקיצוצים בקצבות הילדים מוצגים כחלק ממאמץ לדחוף עוד גברים חרדים ונשים ערביות לשוק העבודה. אם להסתמך על חישוביה של ועדת אקשטיין לבחינת מדיניות התעסוקה, הרי שעל מנת להגיע לרמות התעסוקה של הארצות הקפיטליסטיות המפותחות – מה שיחייב, בין היתר, הגדלה של שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של חרדים ושל נשים ערביות – על המשק לייצר מדי שנה כ-100,000 מקומות עבודה חדשים. אך בכל אחת מהשנים 2009  עד 2011, נוספו למשק רק כ-85,000 מועסקים. ועדת אקשטיין התייחסה לבעיה זו, כאשר ציינה שהשגת היעד של שיעור השתתפות גבוה יותר בכוח העבודה "תלויה גם בקיומו של ביקוש חזק ויציב לעובדים".

האם אפשר אחרת?

רבים שותפים לביקורת על מדיניותה החברתית-כלכלית של ממשלת הימין, כפי שזו מתבטאת בתקציב המדינה. אבל נוסף לביקורת, יש להציג גם את השאלה: "האם אפשר אחרת?". אנחנו סבורים, שהתשובה חיובית.

לשם כך, יש לקדם, לכל הפחות, ארבעה צעדים: ראשית, יש לחתור לשלום צודק עם הפלסטינים, המתבסס על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד מדינת ישראל, ובכך לאפשר צמצום הוצאות צבאיות והפניית משאבים לצרכים אזרחיים; שנית, יש לאמץ מדיניות מיסוי צודקת, כך שעיקר נטל המס ייפול על כתפי התאגידים הגדולים ובעלי ההון, ולא על כתפי העובדים השכירים; נוסף על כך, יש לגבש יעדים חברתיים-כלכליים ארוכי טווח, שעיקרם מאבק בעוני במקום בעניים, והרחבת ההשכלה וההכשרה המקצועית; לבסוף, יש להלאים את אוצרות הטבע – דוגמת הגז הטבעי, ים המלח ושדות הפוספטים בנגב – כך שרווחיהם יגיעו לקופת המדינה, ויושקעו ביעדים חברתיים לטובת כלל הציבור, במקום שיגיעו לידיים פרטיות ויעשירו מעטים.