תנועת העובדים ללא-אדמות (MST) היא אחת התנועות החברתיות הגדולות באמריקה הלטינית, והגדולה בברזיל. היא פועלת ב-23 מתוך 26 המחוזות במדינה, ועל פי אומדנים שונים – חברים בה למעלה ממיליון איכרים עניים. התנועה הוקמה בשנות ה-80 של המאה שעברה, ומטרתה העיקרית היא הגשמת רפורמה אגררית, קרי – חלוקת אדמות בקרב האיכרים העניים ומאבק בזכויות היתר של בעלי הקרקעות הגדולים. דגלה של התנועה – אדום, והאידיאולוגיה שלה – מרקסיסטית.

 

הפגנה של תנועת העובדים ללא–אדמות (צילום: ברזיל דה פאטו)

 

אחד מראשי התנועה, והנמנה עם מקימיה, הוא הסוציולוג והפעיל החברתי הנודע ז'ואו פדרו סטדילה. השבועון השמאלי "ברזיל דה פאטו" ערך ריאיון מקיף עם סטדילה בנושא המחאה החברתית בברזיל והשלכותיה. זאת, לקראת השביתה הכללית הצפויה להתקיים ביום חמישי הקרוב. על הקריאה לשביתה חתומים כל האיגודים המקצועיים, ובהם גם אלה התומכים בנשיאת ברזיל, דילמה רוסף, מנהיגת "מפלגת העובדים". להלן חלקים מתוך הריאיון.

 

איך אתה מנתח את המחאות החברתיות הגדולות? מהו הבסיס הכלכלי והחברתי למחאה?

בברזיל העירונית קיימת ספסרות של קרקעות ודיור בקנה מידה גדול. זהו אחד מביטויו של משטר הקפיטליזם הפיננסי המקומי. במילים אחרות: ישנו משבר עירוני. מחירי הדירות עלו בשלוש השנים האחרונות בכ-150%, כמו העלייה בשכר הדירה. במקביל, ההון מיקסם רווחים על ידי מתן הלוואות רבות לרכישת מכוניות פרטיות. התוצאה היא שהרווחים ברחו החוצה, לחו"ל, אבל אנו נותרנו בתוהו ובוהו תחבורתי.

יצוין כי בעשור האחרון לא נעשו השקעות ממשלתיות בתחבורה הציבורית. התכנית הממשלתית "ביתי הוא מבצרי" דחפה את העניים לפריפריות הנעדרות תשתיות.

שילובם של כל הגורמים שציינתי, הפכו את החיים בערים הגדולות לגיהינום. זהו המשבר המבני בעיר הגדולה הברזילאית. כל תושב המתגורר באחת הערים הגדולות, יכול "לבלות" 4-3 שעות ביום בנסיעה מהבית אל העבודה, או מהבית אל הלימודים. לכך יש להוסיף את הרמה הירודה של השירותים העירוניים, בייחוד מערכות הבריאות והחינוך.

 

ומה קרה במישור הפוליטי?

חמש-עשרה שנות משטר ניאו-ליברלי, שקדמו לעשור בו כיהנה ממשלה הדוגלת בשלום מעמדי (ממשלת "מפלגת העובדים" – ז"ה), הפכו את הפוליטיקה לבת ערובה של ההון. המפלגות היו למותגים, או גרוע מזה, הפכו למנגנונים המאפשרים לטפס בהיררכיה הממשלתית ותו לא. הנוער שגדל בדור האחרון לא עסק ואינו עוסק בפוליטיקה, שכן לנוער נמאס מהפוליטיקה הבורגנית והממוסחרת.

הנוער המפגין ברחובות אינו א-פוליטי, להיפך – הוא פוליטי עד מאוד, גם מבלי שרבים מודעים לכך. אך רבים מהצעירים האלה דוחים את כלל המפלגות, מימין ומשמאל, וזאת משום שגם מפלגות בשמאל החלו לאמץ אותן שיטות עבודה כמו מפלגות הממסד.

 

מדוע מעמד העובדים המאורגן לא הצטרף למחאה?

עד כה, מעמד העובדים המאורגן לא יצא אל רחובות הערים. רוב המפגינים הם בני שכבות הביניים, כולל המגזרים העניים ביותר בקרב אותה שכבה. עבורם, העלאת מחירי התחבורה הציבורית היא משמעותית ביותר. לפעמים, למעמד העובדים קשה להצטרף למחאות הספונטניות. אבל ברגע שמעמד העובדים מצטרף, הוא יוצק לתוך המחאה תוכן אנטי-קפיטליסטי. לצערי, האיגודים המקצועיים טרם הפנימו את החשיבות הפוליטית שבהצטרפות למחאה החברתית. לדעתי, העובדים מוכנים להיאבק, והדבר מתבטא במספרן הגובר של השביתות.

 

אבל גם אתם, פעילי תנועת העובדים החקלאיים ללא–אדמות, טרם הצטרפתם…

נכון, אם כי בערים בהן ישנן יוזמות קואופרטיביות של תושבים וחקלאים, שם לקחנו חלק פעיל במחאה. אני יכול להעיד באופן אישי שקיבלו אותנו יפה מאוד. הצטרפנו על דגלינו האדומים ועם הסיסמאות שלנו, הקוראות לחלוקת האדמות ולמען הבטחת מזון בריא, טרי וזול לכל. אני סבור שכבר בימים הקרובים נשלב חסימת כבישים והפגנות באזורי הספר עם המחאות והשביתה בערים.

 

האם אתה סבור שהמאבק ברחוב הוא ביטוי למאבק מעמדי, או שמדובר במחאה חולפת של צעירים?

המאבק המתחולל ברחובות הערים הוא מעמדי. אבל בקרב המפגינים ניטשת מערכה אידיאולוגית. בגלל המוצא המעמדי הזעיר-בורגני, לא כולם מודעים למערכה האידיאולוגית המתחוללת, אף שהיא אכן קיימת. האם צריך להפגין למען האינטרסים של ההון או של העובדים? בכרזות ישנה ערבוביה גדולה, יש עמדות לכאן ולכאן. אבל זה דווקא ביטוי מובהק למאבק האידיאולוגי המתחולל בקרב הנוער המפגין והמוחה.

 

הריאיון מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך":

http://maki.org.il/he/http://maki.org.il/images/stories/zo/2011/zoohaderech.pdf