לאחרונה, התקיים ב-"אישה לאישה – מרכז פמיניסטי חיפה", יום עיון שכותרתו "על הדרה ופרנסה, אי-השתלבות של אוכלוסיות מודרות בשוק התעסוקה". יום העיון עסק בבעיותיהן הייחודיות של נשים השייכות לקבוצות מוחלשות, והנאלצות להתמודד עם שוק עבודה המחליש אותן אף יותר.
זביב סולטן, פליטה מאריתריאה שהייתה מהמקימות של מרכז לנשים אריתראיות בדרום תל-אביב, תיארה כיצד הגיעה לישראל ב-2009, לאחר שנמלטה ממולדתה, של השלטון הדכאני השורר בה. היא סיפרה על הקשיים הניצבים בפני נשים אריתריאיות בהגיען לארץ, שכן רובן – עובדות שעות רבות בעבור שכר הנמוך משכר המינימום. מרכז הנשים אותו היא סייעה להקים, מהווה מסגרת תומכת עבור נשים אלה, אשר יש ביניהן גם כאלה הסובלות מבעיות של אלימות במשפחה, אלימת מינית ופיטורין בזמן היריון.
"במקור, אני מהגדה המערבית. לאחר נישואיי ב-1997, עברתי להתגורר בכפר זמר שבתוך ישראל, ועד היום – אין בידי אזרחות ישראלית, אלא רק תושבות. היום בבוקר, במקרה, היה יום חידוש התושבות שלי", סיפרה בהתרגשות לילה גאנם, הפעילה בקבוצת מנהיגות של שתי"ל ושל ארגון רופאים לזכויות אדם.
"הקשיים הם רבים. בגלל שאין ברשותי אזרחות – אין ברשותי לעבוד. הניידות שלי מוגבלת מאוד, ואיני יכולה להשיג רישיון נהיגה. יש ברשותי תואר אקדמי מהגדה המערבית, אך בגלל מעמדי כתושבת – אינני מצליחה להשיג מקום עבודה המתאים לכישוריי ולהשכלתי, וגם אינני יכולה להמשיך בלימודיי האקדמיים. בעלי סובל ממוגבלות, אולם מבחינת המוסד לביטוח לאומי הוא נחשב רווק, ולא נשוי".
"את מדברת בטלפון?" – זו הייתה כותרת הרצאתה של אורה לפידות, המגדירה עצמה "אישה שהתחרשה באמצע החיים". לפידות – המתנדבת כיום בעמותת "בקול", המסייעת ללקויי שמיעה – עבדה בעבר כמורה וכיועצת חינוכית בבית ספר, עד שהחלה להתרחש בשנות החמישים לחייה. היא סיפרה כיצד בשנותיה האחרונות בבית הספר, למדה לקרוא את שפתי התלמידים, אולם לאחר שהתחרשה סופית, וכיוון שטרם הגיע לגיל פרישה לגמלאות, החלה לחפש מקצועות אחרים, שאינם דורשים שמיעה. לפידות סיפרה כיצד נדחתה ממקומות עבודה רבים, שכן המעסיקים חששו להעסיק אותה בשל היותה חירשת, אף כשהיה מדובר במקצועות – כגון, עריכה לשונית – ששמיעה כלל לא הייתה דרישה הכרחית עבורם.
ריימונדה אבו נסין, הפעילה במטה הסייעות הארצי במגזר הערבי, והחבר בוועד עובדי עיריית אום אל-פחם ובנעמת, גללה את מסכת הקשיים עמם נאלצות להתמודד הנשים הערביות המבקשות להשתלב בשוק העבודה. אבו-נסין התחתנה בגיל 17, ולא רכשה השכלה אקדמית. היא מצאה עצמה עובדת בעבודות שונות – דוגמת ניקיון או בגן ילדים – בשכר של כ-3000 שקלים לחודש. "כשאני מגיעה לריאיון עבודה, ואיתי נמצאות ארבע נשים יהודיות, יש לעיתים תחושה – כאילו סיכויי להתקבל לעבודה הם אוטומטית פחותים יותר. באחת הפעמים, יעצה לי חברה מאום אל-פחם שכדאי לי להסיר את כיסוי הראש שלי לפני ריאיון העבודה. אבל אני לא רוצה. אני רוצה מקומות עבודה שמתאימים גם לתרבות שלי!".
הדובר האחרון היה אלישע אלכסנדר, פעיל בקהילה הטרנסג'נדרית, שדיבר על אפליה תעסוקתית על בסיס שונות מגדרית. הוא תיאר כיצד טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות (דהיינו – גברים ונשים החיים במגדר השונה מהמין הביולוגי אליו נולדו) מופלים לרעה בקבלה למקומות עבודה. לדבריו, גם אם טרנסים וטרנסיות מתקבלים לעבודה, לעיתים קרובות סביבת העבודה מתגלה כמרחב שאינו בטוח עבורם. "אליי, למשל, נהגו עמיתים ומנהלים לפנות בלשון נקבה", סיפר. עוד ציין, כי ברשותו תעודת בוגר אוניברסיטה, בה הוא מופיע בשמו הישן, מהתקופה בה הזדהה כאישה. "שמענו סיפורי חיים של נשים שונות, והיה מי שהפטירה 'לעומת מה שהיא מתמודדת איתה, אני חיה בגן עדן'. נראה לי חשוב שלא נעסוק בהשוואות, 'מי סובלת יותר', אלא – שנפעל יחד על מנת לשפר את מצבן של כלל הנשים", סיכמה אסיה איסטושינה, ממארגנות הכנס.
א"ו
הכתבה פורסמה בגיליון השבוע של "זו הדרך":
http://maki.org.il/he/http://maki.org.il/images/stories/zo/2011/zoohaderech.pdf
