המוסד לביטוח לאומי פרסם בשבועות האחרונים שני מחקרים השופכים אור על מצבם של המובטלים בישראל בעידן נתניהו. מחקר שפורסם בשבוע שעבר מלמד עד כמה שוק העבודה אינו יציב בשנים האחרונות: בין השנים 2005 ו-2010, רק כמחצית (45.3%) מהשכירים בישראל עבדו במשך שש שנים ברציפות במקום עבודה אחד. רצף העבודה של המחצית השנייה של השכירים נקטע פעם אחת או כמה פעמים, לרוב בגלל פיטורים. המחקר, של הכלכלנית מירי אנדבלד והסטטיסטיקאי דוד אלכס גאליה, הסתמך על נתונים של רשויות המס, המכילים מידע על התעסוקה והשכר של כלל העובדים בישראל.
מהמחקר עולה שתעסוקת הגברים יציבה יותר – מה שמסביר את העובדה, ששיעור האבטלה בקרב גברים נמוך יותר. שיעור הגברים שלא החליפו את מקום עבודתם במשך שש שנות המחקר גבוה בחמישית לעומת שיעור הנשים. 50% מהגברים לא החליפו את מקום עבודתם אפילו פעם אחת במשך שש השנים, לעומת 40% בקרב הנשים.
לפי הערכות בביטוח הלאומי, לו המחקר היה נערך לפני שני עשורים, בתחילת שנות ה-90, אזי שיעור השכירים שהתמידו במקום עבודה אחד במשך שש שנים או יותר היה גבוה משמעותית לעומת כיום, והיה מתקרב ל-55%.
"שיעור השכירים שמתמידים במקום עבודה אחד, או אפילו שניים, נמצא בירידה, בגלל השינויים בתנאי העבודה והתגברות חוסר הביטחון התעסוקתי בישראל", הדגישה אנדבלד. היקף ההסכמים הקיבוציים, המגינים על העובדים מפני פיטורים, מצטמצם בהדרגה, ואת מקומם תופסים החוזים האישיים וצורות העסקה כמו עבודה באמצעות חברות קבלן, מיקור חוץ, חוזים אישיים ופרילנס.
"חוסר היציבות התעסוקתית אינו מיטיב עם העובדים", אומרת אנבלד. "הוא פוגע בכוח המיקוח של העובדים, ופגיעה זו משליכה בחזרה על חוסר היציבות התעסוקתית שלהם, במעין מעגל קסמים. ומעבר לכך, ככל שהכניסות והיציאות לשוק העבודה וממנו תכופות יותר, השכירים נפגעים כלכלית", הוסיפה.
לאבטלה יש גם השפעות הרסניות בטווח הארוך, ובעיקר על החיסכון הפנסיוני. אם תקופת אבטלה ממוצעת מגיעה ל-7.5 עד 7.7 חודשים, זה אומר שבכל החודשים האלה המובטל או המובטלת לא מפרישים לחסכון פנסיוני, וכך מקטינים את הקצבה שהם יקבלו בעת שייפרשו לגמלאות.
בנוסף, במקרה של פיטורים, הם זכאים למשוך את כספי פיצויי הפיטורים – שלרוב מופרשים להם בידי המעסיק כל חודש – אל תוך החיסכון הפנסיוני עצמו. כאשר אדם לא מוצא עבודה במשך זמן רב, הוא מחפש כל אמצעי שניתן על מנת להמשיך ולשמור על רמת חיים דומה לזו שהייתה לו
בזמן שעבד, במיוחד אם יש גם ילדים שצריך לפרנס, ואז הפיתוי של משיכת הפיצויים מקרן הפנסיה רק גדל. אלא שהמשיכה של פיצויי הפיטורים יכולה להקטין את הפנסיה החודשית במאות ואף באלפי שקלים.
מסקנה נוספת שעולה בבירור מן המחקר היא, כי אם פרק הזמן של האבטלה יכול בקלות להגיע ליותר מ-7 חודשים רצופים, ניתן להסיק מכך מסקנות קשות על רשת הביטחון הסוציאלי בישראל. כיום, דמי האבטלה יכולים להינתן רק לתקופה של עד חצי שנה רצופה, וזאת רק בגילים בוגרים יותר. כלומר, יש סיכוי טוב לכך שבמקרה של אבטלה, קל מאוד להידרדר למצב של עוני ולהזדקקות להבטחת הכנסה, פשוט כי מאבדים את הזכאות לקצבת האבטלה.
מי הם המובטלים?
המחקר השני שפירסם לאחרונה הביטוח הלאומי ושנכתב בידי אסתר טולידנו, מנתח את מצב מקבלי דמי אבטלה בשנת 2012. ממצאיו קשים במיוחד. ממנו עולה כי רק 24%, המוגדרים רשמית "מובטלים", מתוך כ-260 אלף מחוסרי עבודה, היו זכאים לדמי אבטלה בשנה שעברה. קרי: אחד מכל 4 מובטלים בפועל קיבל דמי אבטלה. לפני כעשור, ב-2001, שליש ממחוסרי העבודה קיבלו דמי אבטלה.
הירידה בזכאות לדמי אבטלה מוסברת בקיצוצים התכופים בזכאות לדמי אבטלה בעשור האחרון, שהובילו שר האוצר סילבן שלום ובנימין נתניהו כשר אוצר וכראש הממשלה.
מהמחקר גם עולה כי שיעור המובטלים הערבים ושיעור הנשים המובטלות גבוה יותר מהממוצע, וכי האבטלה נפוצה יותר בשכבת גיל צעירה יחסית: בין 30 ל-39. כמעט 60% מהמובטלים במדינת ישראל הם צעירים בעשור הרביעי לחייהם, גיל בו מוקמות רוב המשפחות. עומק האבטלה נותר 107 ימי עבודה, הרבה מעבר לקצבת האבטלה הממוצעת, כפי שצוין במחקר השני. כרבע מהמובטלים לא מצאו עבודה גם כחלוף שנה מאז קיבלו דמי אבטלה לראשונה.
א"ד
חיל המילואים התעשייתי
קרל מרקס ניתח ביסודיות את תופעת האבטלה במשק המודרני, וחשף את הקשר ההדוק בינה לבין מהות הכלכלה הקפיטליסטית. בקיומם של מובטלים רבים (אותם כינה "חיל המילואים התעשייתי") ראה מרקס את אמצעי הלחץ העיקרי, בעזרתו מסוגלים בעלי ההון למנוע, לרסן או להאט את עליית השכר. זאת, לשם שמירה על שיעור הרווח או למען הגדלת הצבר ההון.
על פי מרקס, אין השיטה הקפיטליסטית יכולה לפעול ולהבטיח רווחים ניכרים למעסיקים, אלא על-ידי הפקרת קבוצה בקרב העובדים לאבטלה לזמן קצר או ממושך.