לאחרונה נערך בירושלים, בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, הכנס השנתי הרביעי של הפורום לחקר המדיניות החברתית בישראל. כמקובל בכינוסים מהסוג הזה, עסקו רבים מהדיונים בסוגיות מקצועיות שונות הנוגעות בעבודה הסוציאלית. אך הפעם בלטה גם כותרת הכנס – "מדינת הרווחה: שינוי, קריסה או התעוררות?" –  המשקפת את העניין הגובר בקרב החוקרים והעוסקים בעבודה סוציאלית, בהיבטים הפוליטיים והחברתיים-מבניים של מדיניות הרווחה. ואומנם, דיונים מרכזיים שהתקיימו השנה במסגרת הכנס עסקו במשבר הקפיטליסטי העולמי ובהשלכותיו, במשבר מדינת הרווחה, ובמחאה החברתית ההמונית של קיץ 2011.

ד"ר רוני סטריאר (אוניברסיטת חיפה) הציג, תחת הכותרת "מענה למשבר הגלובלי", תמונה קשה של ההשלכות החברתיות של המשבר הקפיטליסטי. לדבריו, "המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי מעצים תהליכי הדרה חברתית בקרב אוכלוסיות רבות".

סטריאר סבור כי תוצאותיו החברתיות של המשבר באות לידי ביטוי בהעמקת הבידוד החברתי, בהעמקת התלות בקצבאות ובשירותי רווחה על מנת לשרוד, בקיפוח ובניצול במישורים רבים, וכן ב-"יצירת שיח מדיר". שיח זה  מצדיק את המדיניות הניאו-ליברלית בטענה לפיה "לא קיימת ברירה אחרת", או "חייבים לוותר היום על הזכויות החברתיות, כדי שנוכל להתקיים מחר".

לדברי סטריאר, גם בישראל "מכינים אותנו כעת למדיניות ניאו-ליברלית קשה, אשר תפגע בחברה וברווחה. כל הדיבורים על המשבר הקרב ובא, ועל הגרעון בתקציב – מבלי שאיש יכול לבדוק ולאמת את המספרים – נועדו לשרת מטרה לא מוצהרת: לפגוע חברתית באוכלוסייה".

עוד התלונן על כך, שהעוסקים ברווחה לא עורכים די מחקרים על השלכותיו של המשבר הקפיטליסטי העולמי. הוא הציע לשנות את דפוס פעילותם של עובדים סוציאליים, ולהתבסס על ארבעה עקרונות: מעורבות פוליטית, שותפות שוויונית עם קורבנות המשבר, הגנה פעילה על הזכויות החברתיות והעמקת התודעה בדבר ההשלכות המדיניות הניאו-ליברלית והדרכים להיאבק בה.

ד"ר אפרים דוידי (אוניברסיטת בן-גוריון) עמד, במושב אחר, על "מתקפת ההון נגד העובדים, בארצות הליבה הקפיטליסטית", ועל אחד מביטויה המרכזיים של התקפה זו: החלשת מדינת הרווחה האירופית עד כדי פגיעה אנושה בה. לדבריו, ניתן להבין את לידתה של מדינת הרווחה באירופה, את התפתחותה, ואף את חניקתה (אותה יזמו הממשלות האירופיות, בעקבות המשבר הכלכלי של שנת 2007) רק באמצעות יחסי הכוחות בין בעלי ההון לבין מעמד העובדים במדינות אלה.

על תפקיד העובד הסוציאלי

מרצה מאוניברסיטת בן-גוריון, עו"ס נעמה לוין, המנהלת את המוקד לביטחון תזונתי ולמאבק ברעב שהוקם בבאר-שבע, ניתחה את השלכות המדיניות החברתית של ממשלות ישראל בדור האחרון, והדגישה ש-"העמקת המדיניות הניאו-ליברלית הביאה ליצירתן של בעיות חברתיות חדשות, כגון חוסר ביטחון תזונתי בשכונות, בעיירות ובכפרים". לדבריה, "נוכח המציאות הקשה בשנות ה-2000, גוברת מחויבותם ואחריותם המוסרית של העו"סים לקרוא תיגר על המדיניות הפוגענית, ולהיות מעורבים, אף יותר מבעבר, בהשפעה ובעיצוב של מדיניות הרווחה".

אך העיסוק בעיצוב המדיניות עדיין נותר בשולי פעילותם המקצועית של רוב העובדים הסוציאליים. ממחקר שערכה לוין, אשר במרכזו עמדה שאלת חוסר הביטחון התזונתי בארץ, עולה כי עובדים סוציאליים מעורבים בעיקר, ום זה לא באופן שיטתי ומספק, בזיהוי ובהתרעה על בעיות חברתיות, ופחות במאבק ובהצבת מדיניות חלופית.

על מחאה והגמוניה ניאו-ליברלית

מושב נוסף בכנס עסק במחאה החברתית ובהתוויית מדיניות חלופית לזו הממשלתית. אמית אביגור-אשר, דוקטורנט באוניברסיטה העברית, ניסה להתמודד עם השאלה "כיצד עוזר מושג 'האידיאולוגיה' להסביר מדוע – למרות מחאת קיץ 2011 – הסדר הניאו-ליברלי עודנו קיים". לדברי אביגור-אשר, יציאתם של מאות אלפי אנשים לרחובות בקיץ 2011, נבעה במידה רבה מתחושת מצוקה כלכלית. אך לדבריו, המחאה לא נשענה על תשתית אידיאולוגית חלופית, כזו ש-"תוכל להוות בסיס לשינוי המדיניות הכלכלית והחברתית". בהתבסס על עמדותיו של התיאורטיקן המרקסיסט האיטלקי אנטוניו גרמשי, הסביר אביגור-אשל כי חרף המחאה ההמונית, ימיה של ההגמוניה האידיאולוגית הניאו-ליברלית בישראל טרם חלפו.

ד"ר גייל טלשיר מהאוניברסיטה העברית בחנה גם היא את המימד האידיאולוגי של המחאה. אך לדבריה, המחאה הייתה ביטוי למאבק על דמותה של ישראל, "ובמסגרתו עוצבו מחדש תפיסות הישראליות, האזרחות והדמוקרטיה". לדבריה, "המסר הכלכלי היה נוכח משך כל המחאה, אך מטרותיה היו רחבות יותר מההיבט הכלכלי".                              נ"ע

המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך":

http://maki.org.il/he/http://maki.org.il/images/stories/zo/2011/zoohaderech.pdf