מחר, יום א', יצוין יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. ב-27 בינואר 1945, שוחרר מחנה ההשמדה הנאצי אושוויץ בפולין, בידי הצבא האדום הסובייטי. רבים שוכחים או משכיחים, כי הייתה זו ברית-המועצות אשר שילמה את עיקר המחיר עבור שחרור אירופה והעולם מהכיבוש הנאצי, ואיבדה 27 מיליון חיילים ואזרחים.

חיילי הצבא האדום ביום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, 27 בינואר 1945 (צילום ארכיון)

בין הפרטיזנים האנטי-פאשיסטיים אשר לחמו במהלך המלחמה, נותרו בחיים וגם העלו את קורותיה על הכתב, היו גם סוניה ואברהם הורמן. אברהם היה חבר מק"י מאז הגיע לארץ, ובני הזוג התגוררו בהרצליה וגידלו שתי בנות.

בשנת 2006 פרסמו סוניה ואברהם בהוצאה עצמית ספר זיכרונות משותף בשם "בחסות הלילה", בו הם מגוללים את סיפור חייהם באותן שנים. לאחר הכיבוש הנאצי הסתתרו השניים באחוזתו של פולני, אשר החביא כמה משפחות יהודיות בביתו. בהמשך נמלטו ליערות, ושם הצטרפו ליחידת פרטיזנים. לזכרו של אברהם הורמן, יובאו להלן כמה קטעים מהספר, שכתבה רעייתו סוניה.

ערב הגירוש לגטו, ההחלטה להסתתר

בסתיו 1942, אחרי החגים, גורשו כל היהודים מהאזור שלנו לגטו בעיר לוקוב. זה היה בשבת. קיבלנו הוראה לפנות את ביתנו עד עשר בבוקר. כל אחד הורשה לקחת עמו עד 20 ק"ג מטען. לפקודת הגרמנים, הגיעו פולנים עם עגלות רתומות לסוסים אל בתי היהודים. הם באו לקחת אותנו לגטו. במבט מלא יגון ואימה, התבוננו סביב הדירה. מפוחדים, שבורים, התלבשנו בכל הבגדים שהיו לנו.

בדיוק התכוונו ללכת לעגלה שעצרה לפני הבית שלנו, כשפתאום הופיע הפולני סטאשיק וואדס, מכר של אברהם. וואדס ניגש לאברהם והצטעק: "מה, תלך כמו כבש לשחיטה?!". אברהם ענה: "אז מה לעשות?". וואדס תפס אותו בזרועו, ומשך אותו לחלון: "לעזאזל, דם נשפך שם כמו מים בנהר! קח אותם" – אמר, והצביע בידו על משפחתו של אברהם – "ולך לשדה, ליער!". "ומה אחר כך?", שאל אברהם. "בוא אליי!", נשמע התשובה.

ראיתי שהם מתלחשים ביניהם, אבל לא הקשבתי. הייתי מדוכאת, לא יכולתי להשלים עם העובדה שמגרשים אותנו מהבית. לפתע, סטאשיק וואדס ניגש גם אליי: "ומה איתך? תלכי לגטו?". עניתי, שאלך עם משפחתי לגטו. וואדס קילל, ואמר כי בכזאת קלות אני משלימה עם הגורל. הוא צעק: "תברחי, בואי אליי". הצעתו החרידה אותי: לברוח לגבר, לגוי? אבל אימא, אישה דתייה מאוד, אמרה: "לכי איתו ילדתי, לכי!". היא עטפה את ראשי וצווארי בצעיף ארוך, סרוג, אחזה בזרועי וליוותה אותי לדלת.

לאחר הבריחה מהמסתור, ביחידת פרטיזנים

יום אחד אמורה הייתה להתקיים פגישה מיוחדת עם עוד פרטיזנים שלא הכרנו. המפקד דומברובסקי ידע על כך כל שהיה נחוץ. לפתע נשמעו קולות נפץ של רימונים ושל נשק אוטומטי. שניים מהשומרים שלנו, שרק הספיקו לשאול לסיסמה, נורו למוות.

הגרמנים, לבושי בגדים אזרחיים, הגיעו קרוב מאוד לעמדתנו. בחור אחד מקבוצת דומברובסקי, שהיה הראשון להבחין בגרמנים, הצליח לברוח ולהזהיר אותנו. כל הנשים והילדים נסוגו בריצה לעומק היער.

הבחורים נשכבו על האדמה בציפייה דרוכה. הם לא פתחו באש בגלל שאנשים היו פזורים על פני היער וחששו שיפגעו בהם במקום בגרמנים. אברהם ישן בכל המהומה הזאת ולא הרגיש בה… וכבר היו הרוגים ומספר פצועים.

הרימונים המשיכו להתפוצץ סביבנו, ואברהם עדיין לא זז ממקומו. בסוף, רימון שנפל לידו – העיר אותו. הוא תפס רובה מהנשק שהבחורים עזבו בבהלה ורץ לעמדה של דומברובסקי. אבל היה כבר מאוחר מדי. הגרמנים המשיכו להתקרב ולא היה לאברהם שום חיפוי – הוא הפך למטרת האש של הגרמנים. הכדורים ניתזו לצידו מכל עבר, המכנסיים הרחבות שלו נוקבו מהם, ובדרך נס לא פגעו בו.

שתי בחורות שרצו לפני אברהם, בת וגיסה של שמיל לאקסמן, נורו. אחת מהן, יאדזיה, מתה מיד. השנייה, אשר שמה לא זכור לי, נפצעה אנושות. היא קראה לו, שיציל אותה. אברהם הרים אותה, וסחב תחת מטר של כדורים – עד איבוד שארית כוחותיו. הוא היה משוכנע שגם הוא נפצע. לבסוף, הצליח להתרחק מטווח האש, ולהגיע אלינו, כשהוא צועק בבהלה שהוא פצוע. החברים החלו לסובב אותו ולחפש את פצעיו, אבל מצאו רק את מכנסיו מלאי חורים, עקבות הכדורים שעברו דרכם.

אחרית דבר

האם יכולתי לדמיין לעצמי אז, כלואה בצריף אחרי אותה סלקציה גורלית נוראה, שאני אשרוד את הסיוט הזה, ואבוא לכאן כאדם חופשי, שיש לו ארץ ובית משלו, ילדים ונכדים? מה קלושים, חסרי כל תקווה היו סיכויינו לשרוד, להגיע לסוף המלחמה הזאת. ועכשיו – חום אנושי, פרחים, דמעות משותפות, לבביות. לא הפסקתי להרהר בכל אלה. לא דיברתי על כך עם אברהם, אבל אני יודעת, שגם הוא חשב על אותם הדברים.