לפני שלושה שבועות, הפגינו עובדי עיריית טייבה מול משרד הפנים בירושלים, במחאה על הלנת שכרם, וכמעט שלא זכו לסיקור תקשורתי. אף שמדובר בתקופת בחירות, חבר הכנסת היחיד שהתייצב לצד העובדים בהפגנה היה ח"כ דב חנין (חד"ש). נדמה, כי בעיני מעצבי דעת הקהל, עובדים הנאבקים על פרנסתם אינם בראש סדר העדיפויות. עם זאת, סיפורם של עובדי עיריית טייבה מגלה לנו טפח מהתנהלותה של הפוליטיקה הישראלית בעידן ההפרטה, וחושף גם – את החלופה הסוציאליסטית להתנהלות הזו, חלופה שתעמוד למבחן בבחירות הקרובות.
הפגנה של עובדי עיריית טייבה נגד הלנת שכרם, ירושלים, דצמבר 2012 (צילום: חד"ש)
תולדותיה של הלנת שכר
מאבקם של עובדי עיריית טייבה התחיל ביום בו העירייה הפסיקה לשלם את שכרם. הם באו לעבודה מדי בוקר, ביצעו את תפקידם, אך לא קיבלו שכר בסוף החודש. העובדים – ברובם נשים המועסקות כסייעות, כספרניות, כמזכירות, וכו' – פתחו במאבק משפטי וארגוני.
לדאבון הלב, משם המצב רק התדרדר. חובותיה של העירייה לעובדים ולנושים אחרים הלכו ותפחו, מועצת העיר הנבחרת פוזרה, ובמקומה מונתה ועדה קרואה. נאמן מטעם בית המשפט מונה לנהל את תקציב העירייה. מצב זה, שאמור היה להיות זמני, נמשך מזה שנים. העובדים עבדו ללא שכר במשך 36 (!) חודשים – הלנת השכר הארוכה בתולדות מדינת ישראל. כיום, הוועדה הקרואה חזרה לשלם את שכר העובדים, אך טרם שולם להם השכר עבור אותם 36 חודשים. העובדים, אשר ברובם מתקיימים בדוחק, לקחו הלוואות כדי להתקיים באותן שנים ללא שכר, וכיום – פורעים את ההלוואות. לכן, קבלת התשלום המגיע להם בגין אותן שלוש שנים הוא צורך דחוף.
סיפורו של מאבק
סיפורם של העובדים בטייבה אינו רק סיפור של כאב, אלא גם סיפור מעורר השראה של מאבק. ועד העובדים של העירייה – בלווי יו"ר מרחב המשולש הדרומי של ההסתדרות, ג'מיל אבו–ראס, חבר הנהגות מק"י וחד"ש – ניהלו לאורך השנים מאבק עקבי נגד הלנת השכר. לאורך השנים, הוצעו לעובדים הצעות שונות שתכליתן לפלג אותם ולפגוע בזכויותיהם. הם דחו את הבקשה לוותר באופן "זמני" (עד סוף תקופת הנאמנות) על תשלום הגמלה לפנסיונרים של העירייה. הם דחו גם את ההצעה להכניס עובדי קבלן במקום עובדים קבועים, ואת ההצעה לא לשלם לעובדים שפרשו פרישה מוקדמת את מלוא זכויותיהם.
בנקודת זמן זו, הגורם היחיד שיכול לחלץ את העובדים ולשלם להם את השכר המגיע להם, זו המדינה. היא זו השולטת מזה שנים בעיריית טייבה, מיום שנבחרי הציבור הוחלפו בנציגי בית המשפט ומשרדי הפנים והאוצר. לאחר שכל אלו לא הצליחו לגייס את המשאבים ליציאה מהמשבר, דרוש סיוע מהאוצר, שיבטא את אחריות הממשלה לגורלם של עובדי העירייה ולשירותים שמקבלים התושבים בטייבה.
העובדה שהממשלה היא היחידה שיכולה להביא לתשלום שכרם של תושבי טייבה, קיבלה ביטוי גם בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. הדרישה להתערבות מצד הממשלה, עמדה במרכזה של הפגנת העובדים בחודש שעבר. אך מסתבר, כי מצוקתם של העובדים זרה לממשלה הניאו-ליברלית, אשר אינה מחויבת לזכויות העובדים ולרווחת התושבים. פתרון לבעיה זו, ניתן למצוא רק בזירה הציבורית. בראש ובראשונה מדובר בחיזוקה, באמצעות הצבעה בקלפי, של החלופה הסוציאליסטית לממשלה.
חד"ש כאלטרנטיבה סוציאליסטית
חבר הכנסת היחיד שנכח בהפגנת עובדי עיריית טייבה, היה דב חנין מחד"ש. יו"ר המרחב בהסתדרות, המלווה את המאבק בטייבה מיומו הראשון, הוא ג'מיל אבו-ראס מסיעת חד"ש בהסתדרות. זו אינה מקריות. חד"ש, כתנועה פוליטית, קבעה לעצמה כערך מרכזי את ההגנה על זכויות העובדים ואת קידום מאבקיהם. חלק בלתי נפרד מדרכה הפוליטית של חד"ש, הנשענת על ערכים סוציאליסטיים, זו ההתייצבות לצד האוכלוסיות המוחלשות ביותר בחברה. עובדי עיריית טייבה, אשר רובן נשים ערביות, נכללים, ללא ספק, בציבור זה.
במערכת הבחירות הנוכחית, אפילו יותר מאשר במערכות קודמות, מדגישה התקשורת את האופי הפרסונאלי של הפוליטיקה, ומתמקדת בזהותם של ראשי הרשימות. דרכה של חד"ש היא שונה: חד"ש אינה סיעה בכנסת שיש לה פעילים לפני בחירות, אלא תנועת שטח שיש לה ח"כים ושפועלת לאורך כל השנה. החקיקה של סיעת חד"ש בכנסת בתחום זכויות העובדים, הליווי שמעניקה חד"ש בהסתדרות למאבקיהם של העובדים המוחלשים ביותר, והעזרה שמושיטים פעילי חד"ש לעובדים שמתאגדים – הם חלק מאותו מכלול, המאפיין את חד"ש כתנועה סוציאליסטית.
עבורי, ההצבעה לחד"ש אינה הצבעה לח"כ כזה או אחר. ההצבעה שלי לחד"ש היא הצבעת אמון, שנועדה לחיזוק העבודה בשטח של פעיליה, ולקידומם של ערכי הצדק החברתי, השלום, השוויון והשותפות היהודית-ערבית.
אור שי
המאמר עומד להתפרסם השבוע ב"זו הדרך":
http://maki.org.il/he/http://maki.org.il/images/stories/zo/2011/zoohaderech.pdf