מאת יובל דרייר–שילה ואלון–לי גרין

לאחרונה הציגה יו"ר מפלגת העבודה, ח"כ שלי יחימוביץ', את המצע הכלכלי של מפלגתה בכנס מלוטש שהתקיים באשדוד (3.12). הנאומים היו בסגנון ברק ומישל אובמה, עם הרבה חום אישי וסיפורים משפחתיים, בעוד פעילי המפלגה, שישבו על הבמה עם שלטים ועודדו בקריאות את היו"ר, ניסו לחקות במשהו את רוחה של המחאה החברתית.

לא היה זה הניסיון היחיד באותו ערב להיתלות במחאה החברתית. התוכנית שהציגה יחימוביץ' ניסתה להידמות לדרישות שצמחו מתוך אותה המחאה, וסיפור המסגרת שליווה את השקת התוכנית היה ברוח האמירות שהיו רווחות במחאת האוהלים: המדיניות הכלכלית מדרדרת את "מעמד הביניים" ואת הצעירים, את העובדים ואת העניים, אל עברי פי-פחת. דרוש שינוי כיוון יסודי, משהו אחר.

מעט מדי, מאוחר מדי

כאשר קראנו את ראשי הפרקים של התוכנית, מבלי להתעמק בתוכן, הסבה לנו הקריאה גאווה גדולה: סוף-סוף, מאמצת מפלגה בינונית בגודלה את ערכי המחאה החברתית. מה חבל היה לגלות, כי למרות האימוץ של סיסמאות המחאה והסגנון שלה, התוכן המעשי של סעיפים רבים דומה באופן מוזר דווקא למדיניות הממשלתית הנוכחית, שנגדה היא כביכול יוצאת.

כך למשל, מציעה התוכנית "לעצור את ההפרטה". עיון בהמשך הפרק מגלה כי לא מדובר בעצירה מוחלטת של ההפרטה, או בהחזרה לבעלות ציבורית של מה שהופרט בחטא (כלומר, הלאמה). בסך הכול מדובר בעצירה זמנית, לשם בחינת תהליכי ההפרטה, לפני שימשיכו ביתר שאת.

בתחום המיסוי, קראנו כי התוכנית מבקשת "להחזיר את משאבי הטבע לאזרחים". אך הופתענו לגלות כי לא מדובר על החזרת שדות הגז לבעלות הציבור, ואפילו לא מוזכרת האפשרות להעלות במעט את התמלוגים אותם אמורים לשלם בעלי ההון לקופת המדינה, בגין ניצול משאבים אלו.

בתחום הבריאות, מוצע להרחיב את הכיסוי הביטוחי גם לתחום הסיעוד. זהו צעד חברתי חשוב, אך התוכנית מציעה לממן צעד זה דווקא באמצעות העלאת מס הבריאות אותו משלמים כולנו, גם העניים והמובטלים. לא במקרה לא הציעה יחימוביץ' להחזיר את השתתפות המעסיקים במימון הבריאות באמצעות תשלום "המס המקביל" (אשר בוטל ב-1994, בתקופת ממשלת רבין), ולהקל על השכבות החלשות ועל העובדים.

בפרק שכותרתו "שהעשירים ישלמו", מוצע להטיל מס של 5% על ירושות של מולטי-מיליונרים. זהו שיעור מגוחך, אפילו בהשוואה למדינות הקפיטליסטיות ביותר בעולם, הגובות מהעשירים מיסי ירושה של עשרות אחוזים.

חמורה במיוחד היא הקריאה לאפשר "גמישות ניהולית" רבה יותר במגזר הציבורי, המופיעה בתכנית. משמעותה: הפחתת שכר ופיטורים עובדים. זוהי, מילה במילה, התוכנית ארוכת הטווח של ממשלת נתניהו להחלשת העבודה המאורגנת ולערעור על זכויות העובדים במגזר הציבורי, שהוא אחד המעוזים האחרונים של תנאי העסקה הוגנים.

אין שלום בלי צדק חברתי

ומה חסר בתוכנית? יחימוביץ', אשר חרטה על דגלה התעלמות בוטה מהכיבוש ומההכנות למלחמה האזורית הבאה, שכחה כי לשאלות אלו יש גם משמעויות תקציביות עצומות. המשך התקצוב של מפעל ההתנחלויות הבזבזני, כמו גם תקציב הביטחון המתנפח, נעלמו לחלוטין. ההתעלמות מהחיסכון התקציבי האדיר הגלום בהפחתת הלהבות במזה"ת, באמצעות פתרון של שתי מדינות, מלמדת כמה שטחית תמיכתה של יחמוביץ' בהסדר מדיני.

לסיום, תזכורת פוליטית: בסוף שנת 2010, כאשר יחימוביץ' עדיין ישבה בקואליציית הימין יחד עם חבריה למפלגת העבודה, נשמעו ממנה הצהרות חוזרות ונשנות על כך שתצביע נגד התקציב האנטי-חברתי של ממשלת נתניהו. ברגע ההצבעה – נעלמה יחימוביץ' מהמליאה, ולא הצביעה. חצי שנה לאחר מכן, פרצה מחאה מפתיעה בעוצמתה, אשר העמידה כדרישה את שינוי אותה המדיניות הכלכלית אשר יחימוביץ' התחמקה מהבעת עמדה ברורה לגביה.

גם היום, כמו אז, נמנעת יחימוביץ' מלהתנגד עקרונית למדיניות הימין. כך היא גם מציגה עצמה כאלטרנטיבה לנתניהו, לפחות בתחום הכלכלי-חברתי, וגם אינה פוסלת חבירה לקואליציית הימין לאחר הבחירות.