ב-5 בדצמבר הלך לעולמו האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר. האמן הישראלי גרשון קניספל, המתגורר בסאו פאולו מספר על פגישות ועבודה משותפת עמו.
ב-1958, בעת ששהיתי במינכן כאסיסטנט באקדמיה לאמנות, נתקבלה הזמנה להשתתף במכרז לעיצוב חזית בניין הטלוויזיה הראשון בברזיל, שפרסם איל העיתונות המקומי שאטו בריאן. שם התחנה הוסב ל"T.V.TUPI" על שמו של שבט אינדיאני שמקום מושבו היה באזור סאו פאולו.
חרף העובדה שברזיל התברכה באמני-קיר מהמפורסמים בעולם כמו קנדידו פורטינר ודיקבלקאנדי, לא רציתי להחמיץ הזדמנות. באמצעות הספרייה של האקדמיה, דליתי חומר על כלי הנגינה שהיו בשימוש האינדיאנים – טמבור וחליל, ועל הריתמיקה שמבטאת את שפת הגוף אצל הנשים. בשורת זכייתי במכרז תפסה אותי בהפתעה גמורה. ארזתי מזוודות והפלגתי לברזיל. במהלך ההפלגה בלעתי מחדש את ספריו של ז'ורז' אמאדו – "דרכי רעב", "ים המוות" ו"אביר התקווה", התיידדתי עם ברזילאים ועשיתי צעדים ראשונים בשפתם.
בהגיעי לברזיל, קיבלו את פני שניים: שאטו בריאן, היזם, ואוסקאר נימאייר, שעליו הוטל לשפוט את ההצעות. בריאן הקשה: "מדוע דווקא אינדיאנים?". השבתי שהאינדיאנים סובלים יותר מהשחורים מרדיפות ומנישול, ומן הראוי לפצות את ילידי הארץ שתרבותם מושרשת עמוק יותר מהתרבות של כל ייתר מרכיבי אוכלוסייתה המעורבת של ברזיל. חפצי, אמרתי, להקים יד לתרבות זו על פסגתה של עירכם הדינמית, וכך יתנשאו בגאווה לגובה של
דגלים וכרזות ב"ארמון העיר" שבריו, בו נערכה הלווייתו של האדריכל הנודע, ביום ששי האחרון (צילום: המפלגה הקומוניסטית הברזילאית)
נימאייר השיב בהתרגשות: "מוטו בם, מויטיסימו!" ("טוב מאוד, מצוין!"), וביקש ממני לבוא למשרדו בריו. מאז דלתות משרדו נותרו פתוחות בפני. בהמשך הקמנו אתCPC – תנועת התרבות העממית, ושיתפנו פעולה במישור הרפורמות. הוא כלל אותי בצוותו ברבים מהפרויקטים שהזמינה אצלו ממשלת סאו פאולו.
נימאייר מעולם לא טס, וגם לביקורו האחרון בבירה ברזיליה, אותה תכנן, שהתקיים לפני כחודשיים והוא כמעט בן 105, הגיע במכונית. לנשיאה דילמה רוסף, שהציעה לו לטוס במסוק מעל לעירו, השיב: "אולי בפעם הבאה". ואכן בשבוע שעבר הוטס ארונו בכבוד נשיאים, עטוף בדגל המדינה ובדגלה של המפלגה הקומוניסטית.
נימאייר היה קומוניסט עקבי. בפברואר 1964, הפליג נימאייר לפריס, ומשם לחיפה. לרשותו הועמדה סוויטה במלון דן בת"א, אותה הפך לסטודיו. במרס אותה שנה סייעה לי שגרירות ישראל להימלט מידי ה"דופס" ( הגסטפו הברזילאי). מיד בהגיעי לארץ פגשתי את נימאייר, שביקש לדעת פרטים על ההפיכה הצבאית שהתרחשה אז בברזיל ומה עלה בגודל החברים. על יחסו לאנשים מעידה האמירה, בה הרבה להשתמש, ואשר כלולה בסדרת הדפסי רשת שביצענו יחד: "האדריכלות אינה הדבר החשוב ביותר; חשובים החיים, החברים ועולם אי-הצדק שעלינו לשנות".
לאחר ששמע בצער על מאסר חבריו והעלמות כמה מהם, מלמל: "אם ה'דופס' יחקרו אותי, אשיב להם ברורות: אני אדם זקן [ הוא היה אז בן 57]. בגילי אין מחליפים דעות. לא תוכלו למנוע ממני להישאר קומוניסט".
נלוויתי לכל פגישותיו עם אבא חושי ואלמוגי לגבי פרויקט אוניברסיטת חיפה, ועם לוי אשכול לגבי הפרויקט "עיר הנגב". אולם התנכלותן של הממשלות ושל העיריות לפרויקטים שתכנן, כאשר במהלך ביצועם לא נשאר זכר לתכנון המקורי – גרמה לנימאייר למחוק אותם מרשימת עבודותיו. על המחיקה הודיע לרשויות בישראל באמצעות מכתבים שהעברתי לבקשתו לראש הממשלה ולראש עיריית חיפה. זה מקרה יחיד של התנערות נימאייר מעבודות שתכנן. כך נעלמה ישראל מרשימת המדינות, בהן ניצבות עבודות של נימאייר: בניין העיתון "הומניטה" ומטה המפלגה הקומוניסטית בפריס; בית הוצאה לאור באיטליה; אזורי מגורים בברלין; אוניברסיטת אלג'יריה, ועוד רבות.
ב-1999 הוזמנתי בדחיפות לסטודיו שלו. בשעה ארבע אחה"צ צלצל האינטרקום, ומיד לאחר מכן נכנס לסטודיו גבר גבה קומה, זקנו מלבין – פידל קסטרו, שחיבק את נימאייר ואותי, והדגיש את היות שלושתנו קומוניסטים.
נימאייר, גם בגילו המתקדם, היה מעורב בחיים החברתיים והפוליטיים של ארצו. לפני עשור קרא לבני עמו לתמוך במועמד מפלגת הפועלים לנשיאות לואיס אינאסיו דה סילבה (לולה), ולפני שנתיים – במועמדותה של דילמה רוסף. אזרחי ברזיל משוכנעים, כי יצירות האדריכלות שיצר נימאייר, אליהן הם מתייחסים כיצירות אמנות, יישארו לעד, ושמו יינון לנצח בתרבות האנושית.
עוד על מותו נימאייר:
http://maki.org.il/he/world/127-news/14763-2012-12-06-20-32-29
המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך":
http://maki.org.il/he/http://maki.org.il/images/stories/zo/2011/zoohaderech.pdf