כולם מדברים על כך שצריך להגן על התושבים בדרום. אני גרה בדרום. לא סתם בדרום, אלא בעוטף עזה. וצריך להיות לי נעים שכל כך אכפת למדינה ממני. אבל האם זה באמת כך?
הבת שלי בת השנה הולכת לגן בקיבוץ רעים. יש מערכת חינוך למופת בקיבוצים באזור, אחד היתרונות של החיים בפריפריה. לפני שבועיים נפל קסאם על בית בקיבוץ. הייתה אזעקת "צבע אדום", ולתושבים היו 15 שניות לרוץ למקום מוגן – אבל אין לאן לרוץ. היישובים, אשר כבר 12 שנים מצויים תחת אש הקסאמים ונמצאים יותר משבעה קילומטר מהגבול – אינם ממוגנים. "הרי לא נופלים שם כל כך הרבה קסאמים".
אז מה אם יש רק מעט קסאמים? כל אחד מהם מסוגל להרוג, וחשוב מכך, האפשרות לקסאמים ללא האפשרות להתגונן – מייצרת חיים בפחד מתמיד. קיבוץ רעים נמצא
יום לאחר תחילת המבצע (15.11) הייתה מתוכננת הפגנה של תושבי הכפר הערבי-בדואי ביר הדאג', מול בניין המועצה האזורית רמת נגב, הצמוד לכפר שלהם. עם התחלת המבצע, הודיעה המשטרה לתושבי הכפר שהאישור להפגנה מבוטל, מפאת "שלום המפגינים". הצביעות זועקת – הרי הכפר שלהם עדיין לא מתוכנן, ולכן הוא בנוי רק מצריפי פח רעועים. מדוע המדינה "דואגת לשלומם" בזמן ההפגנה, אבל לא דואגת לילדיהם בחיי היומיום בתחומי הכפר?
בטווח הטילים ישנם כמאה אלף אזרחים בדואים, שאין להם אישור לבניית בית, ובוודאי לא לממ"ד. האם יש אצלם אזעקות? ואם תישמע אזעקה, איפה הם אמורים להתחבא ולהחביא את ילדיהם?
ובהקשר של הכפרים הבדואים, הדאגה לדרום ממש צורמת: המדינה מתעקשת להעתיק בכוח מכפריהם את רוב התושבים הבדואים ולהעבירם לעיירות. במסגרת המאמצים הללו, המדינה הורסת בתים, מכה גברים, נשים וילדים, עוצרת אנשים. אילו הייתה זו דאגה כנה – היו דואגים לשלומם, היו דואגים לפרנסתם, שלא תתאפשר במסגרת עירונית, והיו דואגים גם לבתי ספר, שהרי התיכונים הראשונים בכפרים נבנו רק בחמש השנים האחרונות!
לו הייתה הממשלה דואגת בכנות לתושבים הערבים-הבדואים, היו דואגים לבריאותם, ולא דורשים מכל אם שילדה חולה שתלך שני קילומטרים ותסע בשני אוטובוסים כדי להגיע למרפאה הקהילתית. אילו היו דואגים לשלום התושבים בדרום, לא היו יוצרים את העוני והתסכול בקרב האוכלוסייה הבדווית, אשר מתוצאותיהם סובלים הוריהם, הקהילה – וכל הנגב.
בקורס שלימדתי במכללת ספיר, זכיתי ללמד אישה מרשימה מאופקים. בשיחת חולין סיפרה לי שהיא ומשפחתה חושבים לעזוב את אופקים. חבל, חשבתי, אישה שלאורך כל חייה הצעירים פעלה למען קהילתה, בעלת יכולות מרשימות, למה לעזוב? הילדים, היא סיפרה. אין אצלנו בית ספר שאני רוצה שילדיי ילמדו בו. אילו באמת הייתה דאגה לנגב, אולי היו משקיעים בבתי הספר בערי הפיתוח בנגב?
ואילו באמת היה אכפת לממשלה ולראשה מה קורה בנגב, היו פועלים למען סיום האלימות לאורך הגבול. קסאמים רבים נופלים באופן קבוע אצלנו. התקשורת לרוב אינה מפרסמת זאת. כשאני שומעת בתקשורת על נפילת קסאם, אני חושבת על המניע הפוליטי שמאחורי הפרסום, ולבי מתכווץ: האם שוב רוצים להכין את המדינה למלחמה?
ההרגשה היא שאנחנו, תושבי הדרום, הפכנו מגרש המשחקים של הממשלות האחרונות. נראה שטוב להן להשאיר את האלימות נגדנו על אש נמוכה, וכשצריך קצת יותר "התגייסות" – אפשר בכל רגע להבעיר אש גדולה. זאת במקום הדאגה האמיתית, אשר הייתה כוללת משא-ומתן עם החמאס, במקום "התנתקות" חד-צדדית. כן, אין ברירה וחייבים לשבת עם אלה אשר מחליטים בצד השני. זו הדרך לדאגה אמיתית לתושבי הדרום.
ועוד משפט אחד בלבד: כמה עולה המבצע הזה? אילו הממשלה הייתה מדברת ומייצרת דו-קיום משני צידי הגבול, במקום לצאת למבצע צבאי יקר, ואז משקיעה את הכספים במקום בצבא – בחינוך, בבריאות ובפיתוח כלכלי בדרום, זו הייתה דאגה אמיתית לדרום.
יעלה רענן
* ד"ר יעלה רענן מרצה במכללה האקדמית ספיר, פעילה למען זכויות תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב, ומועמדת במקום השמיני ברשימת חד"ש לכנסת.
המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך":
http://maki.org.il/he/http://maki.org.il/images/stories/zo/2011/zoohaderech.pdf