למלחמת השולל של נתניהו-ברק-ליברמן נגד עזה היו מטרות צבאיות, אך בעיקר היו לה מטרות פוליטיות מידיות. אחת המטרות האלה הייתה – לחבל במהלך של אש"ף לשדרג את מעמדו בעצרת האו"ם, כשלב במאמץ (שהחל עוד ב-1988) לכונן מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל.

אש"ף באו"ם

ב-29 בנובמבר שיחול השבוע, במלאות 65 שנה להחלטת עצרת האו"ם בדבר סיום המנדט הבריטי וכינון שתי מדינות, יהודית וערבית, בפלשתינה (החלטת החלוקה) – אמורה אותה עצרת להצביע על הצעת החלטה שהגיש מחמוד עבאס (אבו-מאזן) בשם אש"ף. החלטה זו לא תכלול, לדאבוננו, סעיף בדבר סיום הכיבוש הישראלי וכינון פלסטין העצמאית בגבולות 4 ביוני 1967, אך בכל זאת תהיה צעד חשוב: הכרה בפלסטין כמדינה שאינה חברה באו"ם.

מאז שנות ה-70 מכירות מדינות העולם באש"ף כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני. בשנת 1974, העניק האו"ם לאש"ף נציגות, המאפשרת לו להיות מעורב בנושאים הנוגעים בו, לרבות השתתפות בדיונים שעורכת מועצת הביטחון בנושא הסכסוך באזורנו. אך מעורבות זו, שאפשרה לאש"ף לקדם החלטות ברורות של מועצת הביטחון ושל עצרת האו"ם בדבר סיום הכיבוש הישראלי שהחל ביוני 1967 – טרם השיגה את כינון פלסטין העצמאית, זו שעליה דובר בתוכנית החלוקה.

בספטמבר 2011 פנה אבו-מאזן בשם אש"ף לאו"ם להכיר בפלסטין כחברה מלאה בו. הצעה זו, שהועברה לדיון במועצת הביטחון, טורפדה בידי ממשל אובמה ובעלי בריתו. לכן הגיש אבו-מאזן שנה לאחר מכן (ספטמבר 2012) בקשה צנועה יותר, אשר מכירה בפלסטין כמדינה שאינה חברה באו"ם, ובבקשה זו אמורה עצרת האו"ם לדון השבוע. ממשלת נתניהו וממשל אובמה כבר הודיעו על התנגדותם להחלטה כזו, ושר החוץ ליברמן אפילו הדביק לה את התווית "טרור מדיני". אך מאחר שלארה"ב אין זכות וטו בעצרת הכללית של האו"ם, להצעת ההחלטה בדבר הכרה בפלסטין כמדינה שאינה חברה – צפויה תמיכה של יותר משני-שלישים מהמדינות חברות האו"ם. הנהגת חמאס הודיעה תחילה על התנגדותה לפנייתו של אבו-מאזן לעצרת האו"ם, אולם לאחר שהתברר כי ההתנגדות מציבה אותה במחנה אחד עם ישראל וארה"ב – הודיעה שתתמוך בכל מהלך מדיני שיוביל לכינון מדינה פלסטינית עצמאית.

המלחמה והדיון באו"ם

בימי המלחמה, איש מדוברי ממשלת נתניהו או החמאס לא הזכיר את הדיון הצפוי בעצרת האו"ם, ואפשר היה להתרשם, כי אין קשר בין הדברים. אולם זו אחת ההונאות של ישראל וארה"ב בהקשר לעימות הצבאי. על ההונאה הזאת ועל מרכיביה ניתן ללמוד מניתוח של ההסכם, שהושגה בקהיר בתיווכם של קלינטון, שרת החוץ של ארה"ב, ושל מזכ"ל האו"ם באן קי-מון.

אותו מסמך בלתי רשמי, שהושג כהמשך להסכמה קודמת בדבר חילופי שבויים (גלעד שליט תמורת אסירים פלסטינים), ביסס את ההכרה דה-פקטו של ישראל וארה"ב בחמאס כשלטון עצמאי בעזה, ומהווה עדות לתפקיד אותו הן מועידות לארגון זה. המשמעות של הצעד הזה היא מרחיקת לכת.    חמאס, כידוע, אינו חלק מאש"ף, אלא מסגרת פוליטית מתחרה, שתפסה את השלטון בעזה בכוח הזרוע. ישראל וארה"ב בונות על כך שחיזוק החמאס יבוא על חשבון אש"ף, על כל מה שכרוך בכך: תקיעת טריז במאמצים להשגת אחדות מדינית פלסטינית, וביסוסה לטווח ארוך של הפרדה מדינית בין הגדה לבין הרצועה.

ישראל וארה"ב חותרות בגלוי למנוע את ההכרה של עצרת האו"ם בפלסטין על שני חלקיה (הגדה והרצועה, לרבות מזרח-ירושלים) כמדינה שאינה חברה ולחסום את הדרך בפני פלסטין עצמאית. זה היחס כלפי היוזמה המדינית שמוביל אש"ף. וכיצד מתייחסים נתניהו ואובמה כלפי החמאס? הם הודיעו על כוונתם להקל את הסגר הימי על רצועת עזה, להרחיב את השימוש במעבר רפיח, ואפילו להתחייב לא להמשיך במדיניות החיסולים. צעדים אלה, החיוביים כשלעצמם, אם יתבצעו, אינם מנותקים מהחתירה הישראלית-אמריקאית לערעור מעמדו של אש"ף כנציג העם הפלסטיני כולו. בכך, מבקשים נתניהו ואובמה לסכל את האפשרות להשגת עצמאות מדינית פלסטינית ולהביא לסיום הכיבוש הישראלי.

החשבון האמריקאי

לתמיכה הגלויה של ממשל אובמה במלחמה של נתניהו נגד עזה ובהסכמות בקהיר היו היבטים חשובים נוספים. לאחר שנבחר לתקופת כהונה שנייה, אובמה פנוי עתה לעסוק בחיזוק ההגמוניה האמריקאית. לשם כך הוא ערך בשבוע שעבר ביקור בכמה מדינות בדרום-מזרח אסיה; ולשם כך הוא משקיע מאמצים בשיקומו של המערך האסטרטגי המזרח-תיכוני, המבוסס על שיתוף פעולה והבנות בין ישראל, מצרים וטורקיה.

ממשל אובמה ממשיך לספק סיוע צבאי וכלכלי למצרים גם לאחר שהאחים המוסלמים הגיעו בה לשלטון. מבחינת אובמה, המלך (מובארק) הלך, יחי המלך החדש (מורסי), ובלבד שגם החדש יסכים למלא את התפקיד שהוטל עליו: שותפות בציר האמריקאי נגד איראן וסוריה, ועידוד השקעות אמריקאיות במצרים. הפרשן חמי שלו נתן ביטוי למדיניות אמריקאית זו בכותבו  ("הארץ",  22.11)  על  "המהפכה  הדמוקרטית  של האחים המוסלמים" ועל הצורך "למצב את מצרים מחדש". וכך, מצרים, שמוצבה מחדש, נותנת חסות לעסקה בחסות ארה"ב, אשר מטרותיה המדיניות כוללות גם הגברת הלחץ לבידודה של איראן וגם מניעת כינונה של פלסטין עצמאית בגדה וברצועה.

כדאי לשוב ולהיזכר בהסכם השלום עם מצרים (1979), עליו חתמו נשיא מצרים סאדאת, ראש הממשלה בגין ונשיא ארה"ב קרטר, ואשר ממשל מורסי כבר התחייב לכבדו. הסכם זה כולל את "תכנית האוטונומיה", שגובשה אז בהתנגדות אש"ף, כתחליף מדיני לסיום הכיבוש ולכינון מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל.

החשבון של נתניהו ושותפיו

נוסף לחישובים האמריקאיים, הממשיכים להיות לב-לבה של כל החלטה של ממשלת ליכוד או עבודה, נועדה המלחמה בעזה גם לשרת מטרות קונקרטיות של נתניהו. כך מצפה נתניהו, כי בעקבות המלחמה וההסכמות בקהיר, ממשל אובמה לא יחזור לדבר על פינוי התנחלויות ולא על מדינה פלסטינית עצמאית, ויאפשר לו את המשך הבנייה הבלתי-מופרעת בהתנחלויות. נתניהו גם מצפה, שהמלחמה, שעל 'הצלחותיה המדהימות' הוא לא יחדל לדבר בחודשיים הבאים – תסייע לו ול"ליכוד ביתנו" לסלק הצידה את הנושאים הכלכליים-חברתיים ולנצח בבחירות הקרובות לכנסת על הכרטיס של "כיסחנו את עזה".

חד"ש, אשר שבה והוכיחה כי היא הכוח המרכזי בהתנגדות למלחמה בעזה ובחשיפת העסקה האמריקאית-ישראלית-מצרית, מתריעה, כי מדיניות כוח ועסקות על חשבון זכות העם הפלסטיני לעצמאות יובילו במוקדם או במאוחר לסיבוב המלחמתי הבא. חד"ש תמשיך להעמיד במרכז מערכת הבחירות את החתירה לשלום, המבוסס על סיום הכיבוש ועל כינון פלסטין עצמאית בצד ישראל, יחד עם החתירה להגנת זכויות העובדים, הנשים והאוכלוסייה הערבית, ובקיצור – שלום צודק וצדק חברתי.