דו"ח שהכינה עמותת צלול קובע, כי "ממשלת ישראל נוטלת על עצמה סיכון כלכלי וסיכון סביבתי אדיר בכך שהיא מתירה לחברות הגז והנפט לקדוח בים התיכון לפני קביעת רגולציה בתחום זה, לפני הסדרת הליכי פיקוח ואכיפה ולפני השלמת המוכנות הלאומית למקרה של אסון דליפה". הדו"ח, שהוכן על ידי עו"ד תומר מירז, המתמחה בנושא אסדרה של קידוחי גז ונפט, משווה את הרגולציה והחקיקה הקיימת במדינות כמו ארה"ב, אנגליה, נורבגיה ושבדיה, שחלקן התמודדו בשנים האחרונות עם אסונות כבדים באתרי קידוח. המחברים ממליצים להימנע מהטעויות שנעשו על ידן ולאמץ את התיקונים שביצעו כלקח מאסונות אלה.
מהמחקר עולה כי כל המדינות שנבדקו מתירות לקדוח גז ונפט בים רק לאחר שהן מוודאות שהיזם עומד בכל הדרישות הרגולטוריות הקפדניות ביותר. מאחר ובישראל דרישות אלה טרם נקבעו, היזמים אינם נדרשים לעמוד בהן. בנוסף לכך, ישראל לא הצטיידה באמצעים למלחמה באסון סביבתי, והיא אינה דורשת מהיזמים להצטייד באמצעים אלה – היזמים נדרשים לאמצעים לטיפול ברמת הדליפה הנמוכה.
בין המלצות הדו"ח, לאמץ את שיטת הפרדת הרשויות הנהוגה בארה"ב ובאנגליה, לפיה גופים שונים מתירים את הקידוחים, מפקחים עליהם וגובים את התמלוגים; ללמוד מהרגולציה הדנית, המבוססת על עקרונות של פשטות ושקיפות, בשילוב יכולת בקרה מקצועית ואכיפה הדוקה. העבודה ממליצה שלא לאמץ שיטת הרגולציה האמריקאית שהיא מסובכת ובנויה מאלפי סעיפים. בדו"ח נטען, כי למרות הניסיון הרב שנצבר בעולם בעקבות שורה ארוכה של תאונות ואסונות. שני ניסיונות לעדכן את החוקים הקשורים בנפט, ולהתאימם למציאות של קידוחים בים התיכון, נדחו על ידי ועדת שרים לענייני חקיקה: הצעת חוק פרטית של ח"כ דב חנין (חד"ש), לתיקון חוק הנפט, וכן הצעת חוק "האזורים הימיים", שקידם המשרד להגנת הסביבה.
לאתר צלול:
