מאת אורי וולטמן

משרד החוץ יזם לפני כחודש כנס בירושלים תחת הכותרת "צדק לפליטים היהודים יוצאי ארצות ערב". בכנס הושקה יוזמת הסברה חדשה של משרד החוץ – שנועדה להחליש את התביעה לפתרון צודק של בעיית הפליטים הפלסטינים – המציגה את קורות היהודים שעזבו או ברחו מארצות ערב. את סיפור חייו של צדיק צדיק, יליד עיראק שחי כיום ברמת-גן, לא נמצא בין הסיפורים שמפרסם משרד החוץ. צדיק, שהצטרף לתנועה הקומוניסטית כנער והמשיך להיות פעיל בה גם עם הגעתו ארצה, נולד במשפחה בה שררה אווירה של פעילות פוליטית סוערת. "ההורים שלי ידעו שהצטרפתי למפלגה הקומוניסטית העיראקית", מספר צדיק. "לא הייתה להם ברירה: היינו ארבעה אחים – וכולנו חברי מפלגה". המשפחה הייתה משפחה של סוחרים, וצדיק עבד ביום בחנות לממכר בגדים, והשלים את לימודיו בערב.

באותה תקופה, הייתה גאות של מאבקים אנטי-אימפריאליסטיים בעיראק. הממשלה העיראקית הייתה חתומה על הסכמי שיעבוד שונים עם בריטניה, וכשביקשה לחדשם ב-1948, פרצה מחאה עממית המונית. בארגון ההפגנות, אשר דוכאו באכזריות בידי המשטרה, מילאה המפלגה הקומוניסטית העיראקית תפקיד חשוב. צדיק: "כשהייתי בן 16, תלמיד תיכון, הצטרפתי למפלגה. שנה לאחר מכן, הכריזה הממשלה על משטר צבאי, סגרה את העיתונים והוציאה אל מחוץ לחוק את מפלגות האופוזיציה". קומוניסטים רבים נכלאו ואף הוצאו להורג. ביניהם היה מנהיג המפלגה דאז, יהודה צדיק, בן דודו של צדיק צדיק. "כתבנו כרוזים בשם המפלגה, שקראו לשחרר את המנהיגים הקומוניסטים הכלואים. מאחר שהמשטרה תפסה את הדפוס של המפלגה – כתבנו את הכרוזים ביד. כל אחד היה צריך לכתוב 200-100 כרוזים".

פעילות במעברה

ב-1951 היה צדיק מבוקש בידי המשטרה בעיראק, והחליט להימלט מהרדיפות. בחודש יוני הגיע ארצה למעברה בעתלית. "כמעט מיד אחרי שהגעתי למעברה, ברחתי ממנה לנהריה. שם חיפשתי את אחי, שהגיע לארץ כמה חודשים לפניי, והצליח ליצור קשר עם מק"י. סניף המפלגה היה בביתו של החבר מרדכי שפרוך, שם פגשתי את אחי. תוך שלושה ימים מרגע שהגעתי לארץ, כבר הדבקתי כרזות של מק"י לקראת הבחירות לכנסת השנייה". כעבור שלושה חודשים עבר צדיק למעברה בנחלת יהודה, ליד ראשון לציון. בהתחלה חיו שם באוהלים, ואחר כך – בצריפים מעץ. "הקמנו במעברה סניף של מק"י שהיה פעיל מאוד, וניהל הרבה מאבקים לשיפור התנאים במעברה ולמען מציאת פתרונות דיור. היינו מארגנים גם הפגנות של מובטלים מול לשכת העבודה". פעילי מק"י במעברה סבלו באופן מתמיד מהתנכלויות של הממסד. "ארגנו אסיפה ציבורית במעברה, וידענו שמפא"י תשלח בריונים לפוצץ אותה. גייסנו חברים רבים מהסניפים באזור, והיה שם קרב של ממש. גם תושבים מהמעברה שלא היו אוהדי המפלגה – התייצבו להגן עלינו". באותן שנים עבד צדיק בפרדס. ב-1954 התקבל למפעל קטן לנעליים, שם עבד בתור מפעיל מכונה לעיבוד סוליות. לימים פתח וניהל בית מלאכה משל עצמו. ב-1955 התקיימו בחירות לרשויות המקומיות, ומק"י זכתה ב-26% מהקולות בנחלת יהודה. צדיק נבחר כחבר המועצה המקומית. "לקראת ישיבת המועצה הראשונה גייסו נגדי בריונים, כדי למנוע ממני להשתתף. באה קבוצה של חברים לשמור עליי, כדי שאוכל לדבר בישיבת המועצה".

עמידה במבחנים

ב-1959 הגיע צדיק לשכונת פרדס כץ בבני ברק, בה התיישבו קומוניסטים נוספים מהמעברות. שש שנים לאחר מכן, אירע הפילוג במפלגה, בין רוב החברים – שהמשיכו לדגול בעקרון של מפלגה יהודית-ערבית משותפת – לבין קבוצת מיעוט, אשר משה סנה בלט בראשה, שעזבה והקימה מפלגה בה חברים יהודים בלבד. "בזמן הפילוג, אנחנו היינו הרוב בסניף פרדס כץ. רוב האשכנזים הלכו עם סנה, ואילו העיראקים הלכו עם המפלגה. העובדה שידענו ערבית וקראנו את 'אל-אתיחאד', מנעה מהחברים יוצאי עיראק מליפול בשבי הדמגוגיה הלאומנית של סנה". מ-1976 ועד היום חי צדיק ברמת גן. כשביקשתי שייזכר בפעילות במעברות בשנות החמישים, ויסביר את סוד הצלחתם של הקומוניסטים שם, ענה צדיק כי מה שייחד את העבודה של הקומוניסטים במעברות זה היושר שלהם והרצינות שלהם. "תושבי המעברות נתנו אמון במפלגה כי פעלנו כל הזמן ביניהם, והם ראו במו עיניהם שהקומוניסטים הם אנשים אחראים הפועלים לטובת העם".

(הריאיון פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך")