מאת עמנואל סיוון

באחד משיריו של הזמר קובי אוז, מופיעה השורה "לא, זה לא נכון, אנחנו לא במזרח התיכון!". זה ביטוי לשאיפה או לאשליה הישראלית לראות את עצמנו כאי אירופי בלב מזרח-תיכון פראי ופרימיטיבי. האומנם? הבה נבחן מעט מהנעשה בארצות השכנות ומהנעשה בישראל.

חינוך

שר החינוך התוניסאי, החבר בתנועת האחים המוסלמים, מינה ועדה אשר תבחן את ספר הלימוד לכיתות יא'-יב' בנושא "דת השוואתית". הספר, אשר נכתב בשנת 1989 בידי המלומד והמחנך ד"ר מוחמד שרפי, דן באופן השוואתי בשלוש הדתות המונותיאיסטיות. בספר מוסברת התפתחותן ההיסטורית של הדתות, וכן קווי הדמיון והשוני ביניהן. בסיכומו של דבר, ספר זה מייצג גישה פלורליסטית וסובלנית. מזה שנים נתונים תכני הספר לביקורת קולנית מפי האחים המוסלמים, ומפי מנהיגם, ראשיד גאנושי. מטרת הוועדה שהקים שר החינוך היא ברורה: להביא לגניזת הספר "האנטי-מוסלמי והאנטי-לאומי" הזה, שמורים רבים מעריכים. באופן דומה, פעלה במשרד החינוך בישראל ועדה שהוקמה בידי השר גדעון סער. ועדה זו מנסה לבצע חיסול תעסוקתי ממוקד של מפקח-מרכז (מפמ"ר) מקצוע האזרחות, אדר כהן, ולגנוז את ספרי האזרחות אותם אישר. קו דמיון נוסף בין הנעשה בישראל לבין הנעשה באזורנו, ניתן למצוא בפעולתו של שר החינוך המצרי, גם הוא איש תנועת האחים המוסלמים. שר זה נכנס לתפקידו בתחילת אוגוסט, וכבר הכריז שיבדוק את "כישוריהם ופעילותם" של כל המפמ"רים במשרדו. המפמ"רים במשרד החינוך המצרי הושמצו בעבר בידי האחים המוסלמים, אשר טענו כי הם "מפיצי דברי כפירה של השמאל, ומנחילים תורות של הקולוניאליזם התרבותי הצרפתי", רחמנא ליצלן. נראה כי האופן בו בחר גדעון סער לטפל באדר כהן, יכול לשמש נר לרגלי האחים המוסלמים.

תקשורת

בימים אלו מצויים הסלפים במצרים בעיצומה של מערכה לטיהור כלי התקשורת מ"פיגולי רמדאן". במיוחד יצא קצפם על דרמות היסטוריות ששודרו בטלוויזיה, בהן מופיעות דמויותיהם, בשר ודם, של חבריו של הנביא מוחמד. כמו כן, מתנגדים הסלפים למופעי ריקודי בטן, המסיחים את דעתם של הצמים, ו"מוליכים במורד מדרון מוסרי תלול". בדומה לימי השלטון הקודם, גם כיום משדרים כלי התקשורת במצרים דברי חנופה לראשי המדינה. אז – היה מדובר בחנופה למובארכ, ואילו כיום – מדובר בראשי הצבא ובמנהיגי האחים המוסלמים. הדוגמא המצרית מלמדת, כי השילוש הון-שלטון-עיתון אינו המצאה ישראלית. אצלנו ישנו המיליונר שלדון אדלסון, שהוא ידידו של בנימין נתניהו ובעליו של העיתון "ישראל היום", ואילו במצרים, בעל ההון המושך בחוטי התקשורת הוא המיליארדר נגיב סאויריס, שבבעלותו תחנות טלוויזיה ורדיו, וכן עיתונים.

צנעת נשים

זמרות ורקדניות עוטות רעלה במצרים מזה כרבע מאה. אולם באחרונה, מקפידות רקדניות רבות על לבושן, לבל ייחשף טפח או טפחיים. מספר גדל והולך של זמרות מסרב להופיע בפני קהל מעורב, של גברים ונשים. במקביל, 83% מהנשים במצרים מדווחות כי סבלו מהטרדה מינית. הסרט "הנשים של אוטובוס 678", שהוקרן תקופה קצרה בבתי הקולנוע במצרים ב-2010, עוסק בחייהן של שלוש נשים, משכבות אוכלוסיה שונות, שסבלו מהטרדה מינית. אך כיום, מסרבת ממשלת מצרים להעניק רישיון להקרנה מחדש של הסרט, בשל "חשש לשלום הציבור". עד כאן צנעת הנשים במצרים. ומה אצלנו? העיקרון של "קול באישה ערווה", שבעבר רק חרדים הקפידו עליו, מתרחב גם אל הציבור הדתי-לאומי. בד בבד מתרבים הדיווחים בתקשורת הישראלית על מקרים של הטרדה מינית, ואפילו נשיא המדינה לשעבר הורשע בדין כאנס סידרתי. החרדים בישראל יכולים ללמוד שיעור או שניים בהלכות צניעות משכנינו בתוניסיה, במרוקו ובמצרים. הם יוכלו, למשל, לאמץ את התביעה לבטל חוקים מודרניים המקלים על האישה לקבל גט מבעלה, ולחזור לנוהגי ההלכה (השריעה), המעניקה זכויות יתר לגברים. מתימן ומלוב יוכלו לשאול את התביעה לאפשר לנשים לתת ייפוי כוח לבעליהן על מנת שיוכלו להצביע במקומן בבחירות. שהרי, ככלות הכול, רק גברים מבינים בפוליטיקה…

עמותות

מצרים מנוהלת כיום במשותף בידי הצבא והאחים המוסלמים. בהשראתם, יזמה התקשורת מערכה נגד עמותות ונגד מוסדות ללא כוונות-רווח (מלכ"רים), ובעיקר נגד אלה העוסקים בהגנה על זכויות אדם. גופים אלה מואשמים בקבלת תמיכה כספית ממקורות זרים ובהפצת תעמולה, אשר נועדה להכפיש את שמה של מצרים בעולם. באחרונה נאסרו במצרים 20 אזרחים אמריקאים ב"אשמת" פעילות בעמותות ובמלכ"רים. הם שוחררו בערבות לאחר התערבות שגרירות ארה"ב, ונאסר עליהם לצאת ממצרים עד תום משפטם. אני מביא עובדות אלה לידיעת אנשי "אם תרצו". עמיתיהם במצרים צברו ניסיון, שיוכל לשמש אותם במלחמתם נגד הקרן החדשה לישראל ונגד האקדמיה… מסתבר, אם כך, שקובי אוז אינו הוזה – כי אם חוזה. אנו איננו וילה אירופית בג'ונגל מזרח-תיכוני, כפי שאנו מספרים לעצמנו. אנו חלק מן הג'ונגל.

* פרופ' עמנואל סיוון לימד בחוג להיסטוריה כללית ובחוג לתולדות עמי האסלאם באוניברסיטה העברית. המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך".