מאת יובל דרייר–שילה

 

בדיונים אינטרנטיים רבים שהתקיימו לאחרונה, מעל דפי הפייסבוק ובבלוגים עצמאיים, נטלו חלק פעילי שמאל בעלי השקפה פוסט-קולוניאליסטית (והשקפות "פוסטיות" דומות), אשר דרשו כי פעילים לא-מזרחיים, הלוקחים חלק במאבק למען שוויון ונגד גזענות, יכירו בפריבילגיות שיש להם על פני השותפים המזרחים. גם במאבקים פמיניסטיים ובמאבקים אחרים, נשמעו לעיתים תביעות דומות, שהופנו כלפי פעילי שמאל המשתייכים לקבוצות הפחות-מוחלשות. בבסיסן של דרישות אלה עומדת הטענה, כי לא ייתכן מאבק בדיכוי ובאפליה, מבלי שהשותפים בעלי הפריבילגיות יכירו בפריבילגיות השונות בהן זכו. עוד סבורים המחזיקים בעמדה זו, כי מי שמבקש להיות שותף במאבק נדרש קודם לערוך חשבון נפש אישי, ואולי אפילו הכאה על חטא, וללמוד לעומק את הדרכים בהן הוא "נהנה", לכאורה, מאותו דיכוי ומאותה אפליה.

 

האפליה שרירה וקיימת

 

מהנתונים שפרסם משרד החינוך לאחרונה עולה, למשל, כי מספר הזכאים לתעודת בגרות בישובים המבוססים כלכלית כפול, ואף למעלה מכך, מאשר ביישובים המוחלשים. הפערים הופכים חריפים במיוחד כאשר בוחנים את מצבם של היישובים הבדואים בנגב, של כפרים ערביים ושל יישובים בפריפריה. זו רק דוגמא לאפליה מהשבוע החולף. דוגמאות דומות יהיו מצויות בשפע גם בעיתוני השבוע הבא, ובזה שאחריו. אולם, מאבק באפליה אינו מותנה בהכרח בהכרה ב"פריבילגיות". התמקדות ב"שיח הזהויות" – כלומר, בדיון הפסאודו-אקדמי, המעמיד את הזהות במרכז המעשה הפוליטי – מביאה בדרך כלל לתוצאות הפוכות מהרצוי. למרות היומרה ליצור שיח מורכב ורגיש, עצם המבט הלא-ביקורתי על זהויות מדרדר, בדרך כלל, את השיח לרדידות מוחלטת. בכך הוא משתק, למעשה, כל יכולת לתרגם שיח זה למאבק אפקטיבי באפליה.

 

 

מצעד הגאווה בחיפה יולי 2012 (צילום: פורום אדום ורוד בחד"ש)

 

הדבר נובע מהקשר המורכב שבין זהות לאפליה. זהויות הן חסם בפני שינוי חברתי. הן מגבילות את תחום הפעולה של האדם, ומדביקות לו סטיגמות. כמה מסטיגמות אלה עשויות להישמע כמו מחמאות (נשים הן "רגישות ויפות", כלומר חלשות וחסרות חשיבות; מזרחים הם "חמים ומלאי שמחת חיים", כלומר חסרי יכולת אינטלקטואלית ולא-יעילים) ולכן לשמש כמלכודות דבש, המייעדות קבוצות שונות לתפקידים חברתיים מגבילים. לפיכך, קבלה של סטיגמות אלה, ללא ביקורת על מקורן, היא הפח הראשון בו נופלים אלה המבקשים להשתמש בזהות ככלי למאבק באפליה. קל וחומר, אימוץ הסטיגמות והתגאות בהן, כביטוי סמלי לכוח קהילתי, עלולים לגרום לכך, שכל הישג שישיג שיח הזהויות – יתורגם להפסד במאבק באפליה.

 

הזכות לזהות

 

זהויות כשלעצמן הן כלי להתמודדות עם עולם של ניכור ופירוד חברתי. הן מאפשרות לנו להתמצא בחברה המגוונת שלנו ולהבין אותה בצורה קלה יותר. מבחינה זו, ההכרה בזכות לזהות היא חשובה. ברם, התייחסות לזהות כדבר בעל חשיבות לכשעצמו, והתעלמות מהאספקטים הדכאניים שלה, עלולות לגרום למשתתפים בשיח של זהויות ליפול לטעויות קשות. ככל שמעמיקים בדיון בזהות – במקום להבין את החשיבות שלה כזכות וכמכשיר, מוגבל אומנם, לשינוי – כך מתפתח שיח ליודעי ח"ן בלבד, ונשכחת המטרה המקורית.

 

במאמץ להיחלץ מאופיין הדכאני של זהויות, ובמקביל, לעשות בהן שימוש משחרר, יש הבוחרים להאדיר זהויות של "גן עדן אבוד", או זהויות המנוסחות בכללי פוליטיקלי-קורקט: "אפריקאים" במקום "אפרו-אמריקאים", "יהודים-ערבים" במקום "מזרחים", ועוד. בחירות כאלה מחטיאות פעמיים: הן מנותקות, בדרך כלל, מהמציאות הקונקרטית וההיסטורית, ולכן משמשות מדריך גרוע לפעולה עבור פעילים. במקביל, הן יוצרות אינטלקטואליזציה מוגזמת של שאלה, אשר בכל מצב אחר הייתה פשוטה להבנה, ומרחיקות ציבור רחב מהמאבק נגד אפלייתו.

 

העיסוק ב"בעלי הפריבילגיות", כקבוצה אותה מנגידים לקבוצת ה"מדוכאים", מביא לעיתים קרובות לאי-הבנה של המערכת הדכאנית עצמה. נכון שגברים שחורים אינם זוכים באותן זכויות כמו נשים לבנות, ושהומואים אשכנזים עשויים להיות מופלים לטובה על פני סטרייטים מזרחים.

 

אך העיסוק בקבוצות השונות, ובמידות המשתנות של דיכוי שהן חוות, והתיאור השגוי של "פחות דיכוי" כ"פריבילגיה", גורם להחמצה של

 

שיר מחאה ותיק של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב קורא לפעילים: "Keep your eyes on the prize", כלומר – לא לוותר על השגת המטרה העיקרית לשמה יצאנו לפעילות. מאבק סולידרי דורש נכונות להתמקד במטרה, ולמצוא שותפים רבים ומגוונים להשגתה; להתעקש על הכרה בדיכוי ובאפליה, אך להמשיך ולהפנות את הדרישות כלפי הממסד הדכאני, במקום כלפי המופלים-פחות.

 

* המאמר מתפרסם השבוע בגיליון "זו הדרך".