מאת איתן קלינסקי

שוחרי שירה רבים הצטופפו על גג בנין "בית העם" בשדרות רוטשילד בתל אביב, כדי להקשיב למשב רוח מרענן של שירה חדשה. ערב ההשקה של כתב העת "לרוחב" (1.8), שעל הוצאתו שקדה "גרילת תרבות", משך אליו כמאה איש. הגיליון כולל 130 עמודים של שירה, פרוזה, אמנות ומסות ספרותיות. ניכר שהושקעה עבודה מאומצת בידי חברי המערכת – נעמי גרשי, אלמוג בהר, תאמר מסאלחה ומתי שמואלוף. לגיליון הוסיף חן רב אבי בוחבוט בעיצוביו הגראפיים המרשימים.

המשורר אלמוג בהר בערב השקת "לרוחב" בתל-אביב (צילום: עזרא לוי)

ראשון המקריאים בערב היה ארז ביטון, מי שהוביל מהפכה בשירה הישראלית, וכתיבתו היא מופת עבור משוררים רבים. ביטון הוא משורר הנותן ביטוי עז לחוויה חנוקה של ילדות מהגרים מארצות המזרח במעברה, והופך אותה לחומר שירי חי וחגיגי. שירו "בשעה של שקיעה" זועק כבר שנים את זעקת האב, הכורע תחת נטל מלחמת קיום, תוך איבוד טוהר עולמו וזהותו. ריגש את הקהל המשורר ג'ודת עיד  בשירו "דִּיסוֹנַנְס", המתמודד עם מקומו כפלסטיני החי בחברה הישראלית המתנכרת לו: "אֵין לִי מִשֶּׁלִּי כְּלוּם / אֵין לִי אֲדָמוֹת / לֹא לַיְלָה וְלֹא עָפָר וְלֹא עֵצִים". מה שיש לו, לג'ודת עיד, מובע בכאב רב – "אֲנִי דִּיסוֹנַנְס / אֲנִי עֻבְדָּה קַיֶּמֶת / לַאֲחָדִים – בִּלְתִּי רְצוּיָה / לַאֲחֵרִים – עֲדַיִן בִּבְדִיקָה". והתוצאה העגומה היא בתחושה הזועקת – "זֵהוּתִי הִיא פְּזוּרָה לְבַנָּה / זְמַנִּי בָּדוּי כְּמוֹ הַמָּקוֹם / נוֹכְחוּתִי כִּפְזוּרָתִי / מַשְׁפִּילָה, זוֹעֶקֶת".

בדומה לאב משירו של ארז ביטון "בשעה של שקיעה", שבא מצפון אפריקה לבנות את ביתו בישראל, אך נדחה על ידי מציאות מתנכרת, כך חש כיום המשורר בן העיר נצרת – פלסטיני אזרח מדינת ישראל – ה"נוֹשֵׁא אֶת בֵּיתִי בְּמִזְוָדָה / אַף כִּי הָרְחוֹבוֹת מִתְנַכְּרִים לִי". קולו של הכפר הבלתי מוכר, המנותק מהחיים, ממים ומחשמל, הדהד בעוצמה רבה בערב ההשקה, כאשר מתי שמואלוף קרא את שירה של המשוררת יונית נעמן. את תחושת הכאב של אובדן שפה וזהות ניתן היה לחוש בעוצמה  רבה  בקריאתו  של  המשורר  אלמוג בהר את שירה  המרטיט של המשוררת אמירה הס, הכותבת בערבית-יהודית-בגדדית ובעברית.

ארבעים כותבים לקחו חלק בגיליון הראשון, ביניהם יוצרים ותיקים ואילו לאחדים מהם – זהו הפרסום הראשון. ראויה המערכת לכל המחמאות על מתן במה ליוצרים בשפה העברית ובשפה הערבית. ניכר כי "לרוחב" נותן במה לקולות רבים ושונים, המציבים מראה מורכבת, אנושית ומדויקת יותר מזו המוגשת ונדחסת לנו יום-יום בתקשורת. העורכים בחרו להתמקד בנושא "החורבן", עליו כתבו: "נדמה כי הוא מלווה את המקום בו אנו חיים, נוכח בהיסטוריה של כל אחת מהקהילות החיות כאן, נוכח בשיחות על העתיד וחוזר שוב ושוב ברטוריקה הפוליטית, שנעה בין דמות התוקף לדמות הקורבן". ביטוי שירי למציאות של היותנו עם כובש ביקשתי לבטא בשיר "מורה ללשון עברית מובסת", אותו הקראתי בערב. השיר נכתב על-גבי דף החזרת ציוד, ביום האחרון לשירות מילואים בגזרת שכם וג'נין, לפני שנים רבות.

* המאמר התפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"