מאת אפרים דוידי

שר האוצר, יובל שטייניץ, חתם לאחרונה (31.7) על הסכם ראשון מסוגו עם ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד. ההסכם הוגדר בידי הממשלה כ"סיוע ישראלי במאבק במשבר הכלכלי הפוקד את הרשות". ההסכם, שנחתם לאחר שנה של מגעים חשאים בין גורמים במשרד האוצר לבין גורמים ברשות, נועד להעניק לרשות "סיוע לבניית תשתיות שיקלו על החלת ריבונות בתחומי כלכלה ומיסוי".

ישראל מסייעת לפלסטינים? ועוד תחת ממשלה ימנית, אשר מעניקה עוד ועוד כספים לחיזוק הכיבוש וההתנחלויות? התשובה היא פשוטה: ישראל לא מסייעת לפלסטינים, ישראל מסייעת לעצמה. הידוק הקשרים הכלכליים עם הרשות, בסופו של חשבון, זהו נדבך נוסף להעמקת התלות הפלסטינית בבעלי ההון הישראלים. מאז תחילת הכיבוש ב-1967, המשק הפלסטיני הוא משק "שבוי" בידי הקפיטליזם הישראלי. ישראל מפעילה מדיניות של כיבוש קולוניאלי כלפי השטחים שבשליטתה, ויחס ניאו-קולוניאלי כלפי השטחים שתחת שליטת הרשות הפלסטינית.

הסוד של הנוסחה הקולוניאלית

שני מקורות למשבר הכלכלי בו מצויה הרשות הפלסטינית:המשך הכיבוש הישראלי והמדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של הנהגת הרשות הפלסטינית. סלאם פיאד, אשר שימש כנציג קרן המטבע הבינלאומית בפלסטין בשנים 2001-1996, הנהיג, בתקופה בה שימש כשר האוצר ברשות, מדיניות של הפרטת חברות ציבוריות. וכך יצא, כי הרשות הפלסטינית היא הראשונה בעולם, תחת שלטונו של יאסר עראפת, שהחלה בהפרטת חברות ממלכתיות (כגון, חברת הסלולר הפלסטינית) עוד בטרם הוקמה מדינה!

בביקור שרת החוץ של ארה"ב, הילרי קלינטון, בחודש שעבר, היא לחצה על ישראל שתקיים את הסכמי פאריס, עליהם חתמה ב-1994, המסדירים את היחסים הכלכליים בינה לבין הרשות הפלסטינית. במסגרת ההסכמים, ישראל גובה עבור הפלסטינים את כספי המיסים שלהם, לרבות מיסי מכס. זאת משום שישראל היא ששולטת על מעברי הגבול (למשל, עם ירדן), ומשום שלפלסטינים אין נמלי ים או תעופה עצמאיים, כל הסחורות המיועדות להם עוברות דרך נמלים ישראלים. מדי חודש מעבירה ישראל כמאה מיליון דולר, רובם – מסים שהוטלו על סחורות לרשות שמגיעות לנמלים הישראליים

במשך תקופה ארוכה היו לפלסטינים טענות קשות בדבר אי העברת מלוא הכסף שנגבה. לטענתם – חייבת ישראל לרשות  מיליארדי דולרים של מסים שנגבו. ישראל הסכימה לדון בתהליכי גביית הכספים, אך סירבה לדון בדרישה לשלמם רטרואקטיבית. אחד הנדבכים המרכזיים בהסדר הכלכלי החדש בין ישראל  לרשות,  הוא הגברת השקיפות בנוגע לגביית המיסים השייכים לפלסטינים. על פי הסיכום, הפלסטינים יעבירו לישראל נתונים שלא היו מוכנים להעביר בעבר, ואילו ישראל תבצע הצלבות שלא ביצעה קודם לכן. בדרך זו השקיפות תוגבר, ויהיה ברור יותר אלו סחורות עברו מנמלי ישראל לפלסטינים, וכמה מכסים שולמו תמורתן. מבחינת ממשלת ישראל, היה חשוב לה להוכיח לארה"ב ולאיחוד האירופי שהיא מבצעת "מחוות כלפי הפלסטינים". אך לגופו של עניין: ההסכמים שנחתמו לא משנים את "הנוסחה הקולוניאלית", לפיה ישראל מרוויחה והפלסטינים מפסידים. ייתכן שהפלסטינים יפסידו עכשיו פחות, אבל הם עדיין ימשיכו להפסיד, כל עוד נמשך הניאו-קולוניאליזם במסווה של "הידוק הקשרים הכלכליים".

הבנק העולמי בשירות השליטה הישראלית

ימים ספורים לפני חתימת ההסכם עם הפלסטינים, קבע דו"ח של הבנק העולמי, כי "הצמיחה בכלכלה הפלסטינית אינה יציבה, משום שהיא מסתמכת על סיוע זר", וכי "הרשות הפלסטינית עדיין אינה מוכנה להפוך למדינה". לפי נתוני הדו"ח, כדי להבטיח "צמיחה יציבה" בכלכלת הרשות, יש "לשים דגש במסחר, בשילוב [עם המשק הישראלי] וביצירת מגזר פרטי דינמי". במילים אחרות, הבנק העולמי סבור שיש להדק את התלות הפלסטינית בקפיטליזם הישראלי, ולפתח קפיטליזם פלסטיני "קטן", אשר לא יתחרה באח הגדול שמעבר לקו הירוק.

לדו"ח נודעת חשיבות רבה במיוחד, בהתחשב בעובדה שהפלסטינים ניסו בשנתיים האחרונות להציג את התבססותם הכלכלית היחסית, בתור נימוק להכרה בפלסטין כמדינה עצמאית. זה היה אחד ההסברים שהציגו לקראת ספטמבר 2011, כאשר בדקו את האפשרות כי האו"ם יקבל את פלסטין לשורותיו כמדינה חברה. החשש כיום הוא שהמשבר הקפיטליסטי הולך וקרב לישראל, ושמשבר זה ישאב אליו את המשק הפלסטיני הפגיע. בסופו של יום, אין לפלסטינים על מי לסמוך: ישראל, ארה"ב, האיחוד האירופי, הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית – הכוחות האלה פועלים כולם לקיבוע המציאות הקיימת, בין כיבוש לניאו-קולוניאליזם.

• המאמר עומד להתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך".