מאת חדוה ישכר

 

אולימפיאדת לונדון 2012 רושמת פרק היא-סטורי בתולדות הספורט ההישגי, כאשר לראשונה בתולדות המשחקים האולימפיים, נשים משתתפות בכל מקצועות הספורט, כולל אגרוף. בעוד באולימפיאדת אטלנטה (1996) השתתפו עשרים ושש נבחרות המורכבות מגברים בלבד, ובאולימפיאדת בייג'ין (2008) ירד מספרן לשלוש, הרי שבאולימפיאדה הנוכחית נרשם שיא מבחינת ייצוג נשים. נשים מהוות רוב במשלחת האמריקאית, ואפילו מדינות פטריארכאליות-מסורתיות כממלכת ערב הסעודית, אמירות קטאר וסולטנות ברוניי נכנעו ללחצי הוועד האולימפי, ואיפשרו לנשים ספורות להשתתף כנציגותיהן במשחקים.

  

עצם הופעתן של ספורטאיות במשלחות אלו הייתה חשובה כל כך, עד שהקלו עליהן בתנאי הקבלה. הוועד האולימפי נקט במאמצים אלו, כדי להוכיח שהממסד הספורטיבי העולמי מתייחס באפס סובלנות לאפליית נשים. האצנית הסעודית שרה עטר, בת 17, שרוב חייה עברו עליה בארצות הברית, אמרה שהיא מקווה שנשים צעירות בארצה יראו בה מודל לחיקוי. דבריה צונזרו בסעודיה, כנראה מתוך חשש שנשים שיאזינו לה עוד יקומו במחאה, ויתבעו את זכות ההצבעה. השאלה אם נשים סעודיות צופות בכלל בשידורי האולימפיאדה, ואם המסר השוויוני הזה מסוגל להשפיע במשהו על משטרים המדכאים נשים, נשארה מחוץ לשיח האולימפי המלאכותי הזה. ובכל זאת, את אומרת לעצמך, מיליארד בני אדם ברחבי העולם צופים במשחקים אלו, ובהזדמנות זו ילמדו דבר או שניים על מעמד האישה בספורט ובחברה. אז מה הבעיה ולמה לקלקל את החגיגה?

 

היסטוריה של נשים בספורט

 

דרך ארוכה מאוד עברו המשחקים האולימפיים המודרניים, מאז קבע מייסדם, הברון פייר דה קוברטן, בסוף המאה ה-19, "שהאורגניזם הנשי לא בנוי לשאת סוגים מסוימים של זעזועים גופניים". כבר מזמן נופץ סטריאוטיפ האישה החלשה, שלכאורה אינה מתאימה למקצועות התובעים סיבולת גבוהה, כגון ריצת מרתון או הרמת משקולות (אך כן מתאימה ללידה!). כפי שכתבה באותה העת ממש הפעילה הסופרג'יסטית הבריטית, סוזן ב. אנתוני, מה שתרם יותר מכל לשחרור האישה מכבלי הדעה הקדומה הייתה הרכיבה על אופניים, ולא הספורט ההישגי.

 

עמדתן של פמיניסטיות ביחס לספורט נשים אינה אחידה. בשנים המעצבות של הגל השני של הפמיניזם במערב, שנות ה-60 עד אמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת, התמקד המאבק לשחרור מדיכוי סקסיסטי ולמען שוויון הזדמנויות, באותם התחומים שנראו רלוונטיים לחיי נשים: משפחה, עבודה, בריאות, חינוך, פריון. עולם הספורט, אליו התייחסו כטריטוריה גברית שהיא פחות משמעותית עבור נשים, תפס מקום שולי במאבק הפמיניסטי לשוויון. כך היה המצב עד שנות ה-80. התפתחות הקפיטליזם המאוחר, הניאו-ליברלי, אשר זיהה את הכוח הכלכלי של נשים, הן כשכירות בשוק העבודה והן כצרכניות, יחד עם התרחבותה של תעשיית הכושר הגופני, עוררו את העניין הפמיניסטי במתרחש בזירות הספורט התחרותי, שגם בהן התחולל אז שינוי עצום. במקום זירה של מאבק בין-מעצמתי, כפי שהיו בתקופת המלחמה הקרה, הפכו המשחקים האולימפיים ואליפויות העולם לעסק קפיטליסטי, המנוהל בידי תאגידים עתירי הון ורבי עוצמה. בראש תאגידים אלו עומדים גברים המבינים, כי לא ניתן עוד להמשיך ברטוריקה השוויונית מבלי לבצע אותה בפועל, ולו באופן סמלי.

 

ואכן, בשנים האחרונות יזם הוועד האולימפי הבינלאומי כנסים בנושא נשים וספורט, בהם משתתפות גם פעילות פמיניסטיות ממדינות מתפתחות. הוועד האולימפי שב והצהיר על מחויבותו לשילובן של נשים בין מקבלי ההחלטות בארגון, אך גם בתחום הזה – מסתבר שהצהרות לחוד ומציאות לחוד: נשים מהוות פחות מ-20% מכלל חברי הוועד האולימפי הבינלאומי.

 

מי נדחק הצידה למרות "הרוח האולימפית"?

 

הפמיניזם הליברלי פועל לקידום שוויון מגדרי במערכות הקיימות, בהניחו כי עצם השתלבותן של נשים במערכות אלו יסייע לחולל שינוי. הניסיון מוכיח אחרת. נשים הנמצאות בארגונים שאינם מחויבים לערכי שוויון, מתאימות את עצמן למודל הקיים, לעיתים על חשבון חיי המשפחה שלהן, תוך ויתור על עצמיותן ואימוץ דפוסי התנהגות גבריים. המודל שספורטאיות נדרשות לאמץ, מגולם בסיסמת האולימפיאדה: מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. מה נשי ומה פמיניסטי בזה? האם מודל תחרותי שבו מגרש המשחקים מזוהה עם שדה קרב, שבו המתחרים נלחמים על תואר, כבוד וכסף, הולם תרבות של נתינה ושותפות אנטי-תחרותית, אשר מזוהה, יש לקוות, עם תרבות שלום של נשים?

 

הפמיניזם הרדיקלי עונה על שאלה זו בשלילה. יתרה מזאת, הפמיניזם בזמננו מקבל את מציאותן של זהויות מיניות החומקות מן ההגדרות המסורתיות הבינאריות, ודואג לייצוג מלא של מיעוטים מיניים במעגלי השיח והפעולה שלו. במשחקים האולימפיים בדיקת הזהות המינית-ביולוגית חמורה לא פחות מבדיקת הסמים, ומיעוטים מיניים – כגון טרסג'נדריות/ים ואינטרסקס – נאלצים לוותר על השתתפותם במשחק.

 

בדומה להם, גם מיעוטים אתניים, הסובלים מדיכוי במדינותיהם, אינם מוזמנים לקחת חלק במשלחות הלאומיות. ואם עד רגע הניצחון, הספורטאי והספורטאית נתפסים בדעתנו כמתמודדים על-לאומיים, שמצופה מהם לשבור שיאים אישיים, הרי שרגע הניצחון הופך אותם לנציגי מדינותיהם, וחושף אותם כפטריוטים נרגשים עד דמעות, אף אם את הישגם האישי הם חייבים לספונסרים בארצות נכר. לכמה בני ובנות מיעוטים אתניים או לאומיים מתאפשר לקחת חלק במשחקים האולימפיים בשם המדינות המדכאות אותם? כמה פלסטינים אזרחי ישראל מייחלים להכרה אולימפית בכישרונם, רק כדי שיצופה מהם להצדיע לדגל המדינה? מה הסיכוי שלהם להשתלב בספורט ההישגי, שהמרכיב הציוני תופס בו חלק כה חשוב? קלוש, אם בכלל.

 

בהשאלה ממציאות מוכרת אחרת, אפשר לומר שה"פראיירים" הציונים הנושאים בנטל המשחקים האולימפיים דווקא מוותרים בשמחה על גיוס הערבים והחרדים לנבחרות, ובכך משחררים עצמם מהצורך להתמודד בנושאים לאומיים ואידיאולוגיים על מגרשי הספורט. עולם הספורט הבינלאומי יכול מצדו להמשיך בהעמדת פנים ששמה "בלי פוליטיקה בספורט", ולספק לנו אשליה של הרמוניה אוניברסאלית, המנותקת מבעיות השעה הכואבות ומתקיימת תחת רוח ספורטיבית מעולם אחר.

 

התקשורת אוהבת לטפח ולנפח בועות כאלה, בהתלהבות שאינה נופלת מזו של תאגידי הספורט. מה מאכזב להיווכח, כי חרף העלייה במספר העיתונאיות ושדריות הספורט, לא חל כל שינוי מהותי בעיסוק התקשורתי בספורט הנשים, ובמיוחד ביחסה המזלזל של התקשורת לספורט הנשים הקבוצתי. כל מה שאינו קשור לעלייתן או לנפילתן של כוכבות ספורט בודדות בצמרת, נשכח כסרח עודף של הדבר האמיתי – ספורט גברים. החלטת הממשלה משנת 2005, בדבר הקמת מועצה ציבורית לקידום נערות ונשים בספורט, עשויה לבטא כוונה לשינוי מעמדו של ספורט הנשים בארץ. החשש הוא שבמצב הנוכחי, ולנוכח התנהלות משרד התרבות והספורט עד כה, תתמקד המועצה בטיפוח ספורט נשים הישגי ותחרותי לתפארת הפטריוטיות, ולא לשם המטרה שלשמה הוקם.

 

ואולי, וזו תקוותי, דווקא בתקופה של גזירות כלכליות וקיצוץ בתקציבי המשרדים, תשתמש המועצה באופן מושכל והוגן בכספי המסים שלנו כדי לתמוך באופן ממשי בספורט נשים עממי ופלורליסטי, החופשי מתכתיבי תעשיית הספורט העולמית. זה עולה פחות ושווה הרבה יותר.

 

* המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך".