מאת דב חנין
בשבוע שעבר השתתפתי בכנס שהתקיים ביוון, ביוזמת קואליציית השמאל הרדיקלי (סיריזה) ומפלגת השמאל האירופית. בכנס השתתפו נציגים מ-23 מפלגות ותנועות מאירופה, וכן נציגים מאמריקה הלטינית ומישראל. מטרת הכנס – חשיבה משותפת על האתגרים, האפשרויות והסכנות שמציב המשבר הקפיטליסטי העולמי בפני השמאל, וכיצד עליו להיערך נוכח מציאות זו. במהלך הכינוס קיימתי מפגשים, בין היתר, עם אלכסיס ציפראס, העומד בראש סיריזה, ועם פייר לורן, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הצרפתית.
פייר לורן, מנהיג מפלגת השמאל האירופאית ומזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הצרפתית (צילום: הומניטה)
בסמינר נידונו ההצלחות האחרונות של מפלגות שמאל באירופה, ובהן: התחזקות קואליציית השמאל הרדיקלי ביוון, שעלתה בתוך חודשיים מ-4% ל-27%; העובדה שהמועמד לנשיאות של חזית השמאל בצרפת זכה ל-12% בבחירות, לעומת 2% בבחירות הקודמות; והגידול בכוחה של הברית האדומה-ירוקה בדנמרק, שהתמיכה בה הוכפלה פי 6 בבחירות האחרונות. עוד נידונו: הצלחת השמאל המאוחד בספרד, שהכפיל פי שניים את כוחו בעקבות המחאה החברתית, והתמיכה הציבורית לה זוכה המפלגה הסוציאליסטית בהולנד, שהיא מפלגה מרקסיסטית. מפלגה זו מובילה בסקרים הנערכים לקראת הבחירות לפרלמנט, שיתקיימו בחודש ספטמבר.
המשותף לכל התוצאות, הוא שהן ממחישות את מרחב האפשרויות הפרוש בפני השמאל המהפכני. מדובר במפלגות אשר התנתקו לחלוטין מהמודלים ומצורות החשיבה הסטליניסטיות, אך מצד שני – לא אימצו גישות סוציאל-דמוקרטיות. בדיוק להיפך: הן חידדו את הביקורת על הסוציאל-דמוקרטיה במערב אירופה, מתוך הבנה שהיא חלק מהבעיה, ולא חלק מהפתרון. המשבר בו מצוי הזרם הסוציאל-דמוקרטי, יסודו במשבר הכללי בו מצוי הקפיטליזם האירופי, אשר התנער מחלק ניכר מהסדרי הרווחה שאפיינו אותו בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. ירידה מתמשכת בשיעור הרווח מובילה את המערכת הקפיטליסטית למתקפה על שכרם ותנאי עבודתם של העובדים. לכן, המרווח ההיסטורי שאיפשר את קיומן של מדינות הרווחה הולך ומצטמצם, וביחד איתו מצטמצם גם המרווח הפוליטי עליו ניצבו המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות.
הדומה והשונה בין תנועות המחאה
ניתוח תנועות המחאה החברתיות בארצות השונות היה נושא מרכזי בכנס. נראה כי שלושה גורמים משותפים לכולן: הביקורת היסודית על הסדר הקיים; היותן מורכבות בעיקר מאנשים צעירים; והעובדה כי הן אינן קשורות ישירות למפלגות קיימות או לאיגודים מקצועיים. בצד קווי הדמיון, יש גם הבדלים גדולים בין תנועות אלה. בספרד, למשל, ישנה עוינות קיצונית כלפי המפלגות הפוליטיות הקיימות, המתבטאת אפילו בהתנגדות להנפת דגלים אדומים בהפגנות. תופעות דומות בולטות גם בפורטוגל וביוון. חשוב להבין, כי עמדות אנטי-מפלגתיות אלה הן לא עמדות א-פוליטיות, אלא דווקא – עמדות פוליטיות ימניות. הן מובילות להחלשת הארגונים הפוליטיים, שהם המסגרות הדמוקרטיות באמצעותן מתארגנים אנשים לשם השגת שינוי חברתי, ולכן בהכרח – לחיזוק מנגנוני השליטה של ההון. האופי האנטי-מפלגתי הוביל בספרד ובפורטוגל לניצחונות חסרי תקדים של הימין השמרני, על חשבון קריסת המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, שאיבדו את השלטון.
חלק מהבעיות שאפיינו את תנועת המחאה באירופה לא בלטו אצלנו, לפחות בשנה הראשונה של המחאה. בישראל, למשל, המגמות האנטי-מפלגתיות היו חלשות הרבה יותר מאשר בארצות אחרות. דוגמא לכך: השלטים והדגלים האדומים של חד"ש התקבלו ברצון על ידי מפגינים רבים. אך אצלנו היו בעיות אחרות. המחאה הגיעה לרוחב עצום בחברה הישראלית בגלל הפער ההולך ומעמיק בין עמדת הציבור לבין עמדת ההנהגה בנושאים חברתיים-כלכליים. בעוד שבמדינות אחרות מוביל פער כזה, בדרך כלל, להחלפת השלטון בבחירות, הרי שבישראל מצב זה לא יכול היה לקרות: בישראל נבחרים מנהיגים לשלטון על בסיס עמדותיהם בשאלות של כיבוש ושלום, ולא בשל עמדותיהם הכלכליות. לכן, הפער בין הציבור להנהגה רק העמיק, דבר שאיפשר למחאה העממית לקבל אופי המוני.
עובדה זו יצרה את העוצמה של המחאה, אבל באופן דיאלקטי – זוהי גם נקודת החולשה שלה. המחאה בישראל ניצבה מול שלטון שאינו שואב את הלגיטימציה שלו משאלות של כלכלה וחברה, אלא מנושאים אחרים, ולכן – היא לא יכלה להחליש אותו, ובוודאי לא להחליף אותו. האתגר שלנו הוא לתת תשובה נכונה לבעיה הזו. עלינו לשכנע את תומכי המחאה החברתית, כי אם אנו מעוניינים לא רק לדרוש צדק חברתי, אלא גם להשיגו, אז עלינו לשלול את האידיאולוגיה המצדיקה כיבושים ומלחמות, ולתמוך בהסדר של שלום עם העמים הערביים.
* מאמרו של ח"כ דב חנין מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך".
להודעה המסכמת של המפגש (באנגלית):
