מאת עודה בשאראת

אמיל חביבי הירבה להשתמש במונח "אל-פרג' אל-ערבי", שבתרגום חופשי פירושו "גלגל ההצלה הערבי". כאשר מנהיגי מדינת ישראל נלחצו לפינה, היינו אומרים: "אלוהים ישמור מן אל-פרג' אל-ערבי", שמא בפעולה נגד אזרחים או בהתלהמות מילולית, תיהפך הקערה על פיה, והעולם יעסוק ב"קיצוניות" של הערבים, שרוצים לזרוק את היהודים לים, בזמן שלמעשה, הפלסטינים נזרקים לחסדי22  המדינות האחיות.

הפגנה במוצ"ש האחרון בתל-אביב (צילום: אקטיבסטילס)

זה לא חדש. מי שינבור קצת בהיסטוריה ימצא שלדוד בן גוריון מיוחס הביטוי, "תסמכו על המופתי", שהצהרותיו המתלהמות רק שירתו את השאיפה לגרש עוד ועוד ערבים. בסוריה אל-פרג' הוא ההתלהמות השקרית נגד ישראל וארצות הברית. בשאר אסד משתמש ב"אל-פרג' אל-אשראילי" כתירוץ לדיכוי הפגנות ההמונים בסוריה.

ה"פרג'" האחרון התרחש ביום חמישי, בדמות פעולה נפשעת נגד אזרחים. אבל הפעם ה"פרג'" הזה עזר, בין היתר, להשתיק את המחאה החברתית שמתחילה לאיים על המשך כהונתו של בנימין נתניהו. הפיגוע נועד להשיג שלוש מטרות: להביך את המהפכה המצרית בערעור ריבונותה על הגבול; לחבל במאמציו של מחמוד עבאס להשיג הכרה במדינה פלסטינית; ואחרונה חביבה – להבעיר שוב את השטח.

אני מתנגד לתיאוריות קונספירציה ואיני מאמין בהן. אבל שלוש המטרות של פיגוע הדמים מתאימות למדיניותו של נתניהו: הוא התנגד לשינוי שמתחולל במצרים וניסה למכור לעולם את הגישה שלו, שלנוכח השינויים הללו יש לקפוא על השמרים. הוא עושה כל מאמץ לחבל במאמצים להכרה במדינה פלסטינית באו"ם, והוא כבר מתכנן איך להגיב על אינתיפאדה חדשה, שמי שאמורים להיות מחולליה אומרים שאין דבר כזה.

אז כרגע חוזרים לשגרה. כי להבדיל מהתמודדות עם מחאה ציבורית רעננה ומידבקת, שקרני אורה מסנוורות את אלה שרגילים להתהלך במבוכים חשוכים, כולם כאן יודעים טוב מאוד איך להתנהג בעת פיגוע. הכל דופק כמו שעון שווייצרי ומעל לכל מרחפת לה הרגשת הקורבן. זה לא נעים להרגיש קורבן, אבל יותר נוח שתשרור ההרגשה שגזרה משמים היא להמשיך לחיות על החרב. אז חוזרים לשגרה. מתעוררים מהחלום החברתי הוורוד כשהמרקע נכבש על ידי פנים מוכרות לעייפה: גנרלים, פוליטיקאים, ופרשני הטלוויזיה רוני דניאל ואהוד יערי, עם פני יום הדין שלהם. המחאה החברתית יכולה לחכות, שהרי איך אפשר לוותר על המומנטום של המצב המלחמתי: הפצצות בעזה, טילים על הדרום והפעם הלהבות מגיעות כבר למצרים. עם שר חוץ שכבר איים להפציץ את סכר אסואן, עוד יהיה פה שמח.

אבל ברצינות: עצוב יהיה אם תיגדע הפעולה, וגרורותיה והסלמותיה, את הרך שרק אתמול נולד, שעליו אפשר לומר כמאמר שירו של דויד גרוסמן, "קצר פה כל כך האביב", כי "הוא שופע חיים, שיכור ומבושם – איך שיופי יכול לרפא!" האם ייגדעו חייו של רך זה באותה מהירות שבה גדל ולבלב והדביק את כל החברה? זהו מבחנה של תנועת המחאה, זהו מבחנם של כל האנשים הטובים בשני העמים.