במדור תרבות בשבועון "זו הדרך" היוצא לאור השבוע: "אין מחאה ללא שירה, ואין שירה ללא מחאה". שני משוררים, לילך ובר ומתי שמואלוף, מפרסמים מיצירותיהם בגיליון זה. ועוד בחלקו הראשון של המאמר, הרואה אור היום, ובר מראיינת את שמואלוף. בחלקו השני, שיתפרסם מחר (יום שני) שמואלוף מראיין את ובר.

 

מתי שמואלוף הוא חבר בקבוצת "גרילה תרבות", ומעורכי "שירון המהפכה – שירת האוהלים", אסופת שירה שיצאה לאור בשבוע האחרון. לילך ובר עורכת את כתב העת "אלת המסטיק", פעילה במאהל המחאה בחיפה וחברה בתא מק"י בשכונת הדר.

 

ש. מחאת האוהלים היא מהפכה תרבותית?

 

ת. בראש ובראשונה, מדובר כאן במהפכה תרבותית. לדעתי, מי שרוצה לחפש את האווירה התרבותית שיצרה את מחאת האוהלים, ימצא את השורשים נטועים בכל שדה: בשירה – קבוצת "גרילה תרבות" הציתה את האש, בקולנוע – דורון צברי תיעד את הניסיונות למהפכה ברשות השידור, בדעות – דרור פויר, ובמוזיקה – סחרוף, שיטרית, בנאי, ואחרים… כך, עד שהתפרץ הר הגעש של המחאה החברתית.

 

 

מאהל המחאה בשכונת ג'סי כהן בחולון, 10 באוגוסט (צילום: אקטיבסטילס)

 

ש. האם השירה יכולה לצקת תכנים למחאה הזאת?

 

ת. בהחלט. אין מחאה ללא שירה, ואין שירה ללא מחאה. אם לא היינו מאמינים בכך, לא היינו יוצאים, כבר מספר שנים, להקראות שירה שהן הפגנות, במקומות שונים בשולי החברה.

ש. מדוע חוברת השירה המתפרסמת בימים אלו, שאתה אחד מעורכיה, נקראת גם "שירון המהפכה" וגם "שירת האוהלים"?

 

ת. כי לא הצלחנו להחליט האם המהפכה תימשך עד סוף העריכה… האמת היא, שכך קורה כאשר עובדים בחבורה של עורכות ועורכים, וצריכים להגיע להסכמה. השם של החוברת

שואב השראה גם משמות האירועים של קבוצת "גרילה תרבות" ("שירת המאהלים" היא כמו "שירת המים", "שירת המינימום", "שירת שייח' ג'ראח", וכו', שהם כולם שמות אירועי קריאת שירה פוליטית שעשינו), אבל גם מהסגנון של רועי צ'יקי ארד, שאף הוא מעורכי האסופה.

ש. האם השירון פוליטי?

 

ת. תלוי בהגדרה שלך ל-"פוליטי". רבים בישראל חושבים שבין המישור החברתי למישור הפוליטי קיימת הפרדה. ההגדרה שלי ל-"פוליטי" היא הפרדה בין אויב לבין ידיד. לכן, לדעתי, השירון הוא פוליטי, משום שהוא מסמן בתור אויב את הסטטוס קוו הדכאני, ומנסה לפרקו.

ש. לאחרונה, קיימתם, בתוך סניפי בנקים, קריאה של העמלות וריביות האוברדראפט. האם קריאת עמלות הבנקים עדיפה, בתקופה שכזו, על קריאת שירה?

 

ת. גם וגם. כלומר, זה מה שעשינו בפועל. אסור להשאיר מחיצות בין כלכלה ותרבות. הכול מתערבב יחד בעולמנו. ההפרדות רק נועדו ליצור מיצג שווא של שליטה.

ש. האם בשירה אפשר לפעול בשותפות יהודית-ערבית?

 

ת. כן, בהחלט. גם מתוך מבט אל העבר היהודי-ערבי, שהוא מנת חלקי בתור מי שנטוע בהיסטוריה, בתרבות ובהווי ארצות האיסלאם; גם מתוך ההווה של הרצון למציאות בה יתקיים שוויון בין פלסטינים ליהודים בארץ הזאת; וגם מהשאיפה לעתיד בו אין לזהות מיהו יהודי ומיהו פלסטיני.

ש. להקריא שירה ברוטשילד או בלוינסקי?

 

ת. עשיתי את שניהם. בלוינסקי גנבו אופניים, ברוטשילד גנבו את הבכורה. אני מעדיף לנוע, לנסוע לטיול ממאהל למאהל, מג'נין עד קריית שמונה, מדרום הר חברון עד קהיר, מקהיר עד ראש פינה, ומחצור הגלילית עד ביר סוויר שבסיני.

ש. קבוצתך, "גרילה תרבות", עזרה להעלות על סדר היום נושאים חברתיים ופוליטיים רבים. האם יש הבדל בתגובות להן אתם זוכים מפעילי מחאת האוהלים, לבין התגובות להן זכיתם בעבר?

 

ת. בהחלט, אנו זוכים לשורה ארוכה של תגובות חיוביות. לאחרונה, זכינו לשבחים רבים ב-"הארץ" (18.8), בכתבתה של מיה סלע – "מקומה של הספרות בהתעוררות החברתית". אך מי זוכר, שבשנת 2008 כתבו עלינו, שאנחנו פועלים רק כדי להאדיר את שמנו? או שנאמר עלינו בזמנו, שהורדנו את השירה למקום וולגרי ונמוך?

 

ש. האם על שירת מחאה העכשווית לעסוק ישירות במחאת האוהלים, או אולי, שעה שהתותחים רועמים, תפקיד המוזות הוא להתנגד למלחמה הבאה בעזה?

 

ת. תמיד לעסוק במחאה. תמיד להתנגד למלחמה. תמיד להיאבק על היכולת לדמיין, ולייצר חזון חדש לפוליטיקה ולתרבות. לא להפסיק אף פעם.