מאת אביב לביא. פורסם ב"מעריב".

ב-2 בדצמבר 2010, יום חורף שרבי, פרצה שריפת ענק בכרמל. בתוך שעות התברר שהחומר מעכב הבעירה אזל מהמחסנים כי מישהו ניסה לחסוך; שב עוספייה, הסמוכה למוקד פריצת האש ומוקפת ביער דליק, כלל אין כבאית; שלמדינת ישראל אין טייסת כיבוי רצינית, כי בכל פעם שקנו מטוס זה היה מטוס קרב; וששירותי הכיבוי מצוידים, מאוישים ומאומנים ברמה שמאפיינת את תחתית העולם השלישי.

העובדה ששמונה חודשים אחרי שהמחדל הזה נחשף, הנהגת המדינה מצטיידת בפרקליטים לקראת המאבק מול המבקר, היא הישג גדול לנתניהו, אלי ישי וחבריהם בשולחן הממשלה. במדינה מתוקנת, את דוח המבקר הם היו קוראים בבית, על תקן פוליטיקאים לשעבר שלקחו אחריות.

השריפה בכרמל, מראה של אוניברסיטת חיפה (צילום: בית הנוער הטכנולוגי)

מישהו יכול לדמיין מצב שבו הצבא הסורי פולש לרמת הגולן, ומגלה שלצה"ל אין פגזים, אין מטוסים, אין מספיק חיילים וגם האמיצים שישנם מצוידים בנשק מתקופת הצלבנים? כמה זמן שר הביטחון וראש הממשלה היו ממשיכים בתפקידם במקרה כזה? האם אפשר לתאר מצב שבו הם היו מתבצרים בלשכתם, מתחמשים בעורכי דין ונערכים למלחמה האמיתית – המלחמה נגד לינדנשטראוס?

להבה גדולה

אלי ישי תהה השבוע אם הוא היה צריך לרוץ לכרמל עם כבאית. זו הדמגוגיה הקלאסית של פוליטיקאים: כשמורידים את הדיון לרמת הפרטים, האשמה תמיד נופלת על מישהו אחר, מישהו מתחתיהם. על השוטר שטעה בניווט, הכבאי שלא פתח את הצינור, הקצין שקיבל החלטה נמהרת על פינוי האסירים. אבל בואו לא ניתן לפוליטיקאים לבלבל אותנו: מצבם של שירותי הכיבוי כפי שהתגלה בימים הנוראים של דצמבר, הוא לא תוצאה של טעות נקודתית או מהלך של זוטר כלשהו. הוא תוצאה של מדיניות וסדר עדיפויות לאומיים.

קו ישיר נמתח בין המחאה ששוטפת את הארץ בחודש האחרון לאש שחרכה את הכרמל לפני שמונה חודשים. ההזנחה הפושעת של שירותי כיבוי האש היא חלק מההתנערות של המדינה מחובתה לספק לנו שירותים ציבוריים ברמה סבירה.

פני כיבוי האש כפני החינוך, הבריאות, הרווחה והתחבורה הציבורית. השירות היחיד שישראל מספקת לאזרחיה ברמה טובה הוא ביטחון. אבל החיים, וגם המוות, לא נגמרים בטנקים.

לכן נתניהו, שטייניץ, ישי וחבריהם לא יכולים להתנער מהמחדל. מצבם של שירותי כיבוי האש הוא תוצאה של השקפת עולם שמתבטאת בעשרות החלטות פוליטיות, שהתקבלו על ידי פוליטיקאים. האידאולוגיה הזו אומרת, למשל, שעל המדינה לגבות פחות מסים, בעיקר מבעלי ההון, מהחברות ומהמשתכרים הגבוהים, ולכן גם יש לה הרבה פחות כסף להשקיע במערכות הציבוריות. כשמדובר בחינוך, התוצאות של האידאולוגיה הזו מכרסמות בחברה הישראלית באיטיות אבל בביטחון; במקרה של כיבוי האש, הן מתפרצות יום אחד בלהבה גדולה ששורפת את הכל.