כאשר זוהרו של הקפיטליזם דוהה – שולפים את הלאומנות ושנאת הזר.
מאת תמר גוז'נסקי
החלטת נתניהו להקים מגה-ועדה לגיבוש מיני-תשובה לדרישות מפגיני המחאה המתרחבת – אינה שליפה מהמותן. הוועדה נועדה להבטיח ייצוג לכל מרכיבי הקואליציה המנופחת, כדי לחזק את העורף; ולמשוך זמן, כדי לבלבל את המפגינים ולנטרלם, בעוד הוא ממשיך במדיניותו.
יש מי שסבור, כי אם נצליח להוכיח שהמצב בתחום חברתי כזה או אחר הוא חמור – נתניהו יתעשת. אך ההיגיון של נתניהו אחר: הדרך להפרטה של שירות ציבורי עוברת תמיד דרך דרדור השירות הזה למשבר מחמיר.
דוגמאות לכך לא חסרות: דרדרו את שירות התעסוקה והאשימו את עובדיו שאינם מוצאים מקומות עבודה למובטלים, כדי להכשיר את הדרך לזכיינים הפרטיים של תוכנית ויסקונסין; דרדרו את הרפואה הציבורית, כדי לדחוף את החולים לרפואה הפרטית; ניהלו קמפיין רעשני בדבר מחסור במים, כדי להצדיק את הקמת תאגידי מים הפרטיים ואת ייקור התעריפים.
המחאה החברתית חסרת התקדים בהקפה, לה אנו עדים בשבועות האחרונים,מבטאת זעם נקודתי: על גובה דמי השכירות ומחיר הדירות; על תעריפי מעונות היום; על שכר נמוך במקצועות "חברתיים" ו-"נשיים"; על אפליה והזנחת הפריפריה; על שחיקת הפנסיה שהופרטה; ועוד ועוד.
לאור העובדה, כי רבים מיטיבים לראות מציאות זו, אך לא רבים מספיק מבינים את המנגנון, את השיטה, שמאחוריה, חשוב שתנועת המחאה החברתית שלנו תסיק כמה מסקנות.
המסקנה הראשונה היא, שכדי להפחיד באמת את הממשלה, כלומר, את ההון בשלטון, צריך להפסיק לסגוד ל-"כוחות השוק", ולפענח את ההיגיון שבשיטה הקפיטליסטית, אשר בעצם מהותה מטפחת עוול חברתי.
"למה לשדוד בנק, כאשר אפשר להקים בנק?" – תהה מקי סכינאי במחזה "אופרה בגרוש" של ברטולד ברכט. שיטת השוד החוקי, המאפשרת להעסיק עובדות בשכר מינימום, להעסיק מורות דרך חברות כוח אדם, להכריח צעירים לעבוד בהייטק 10 שעות ביום ויותר, להעסיק "מורים מן החוץ" במשך 8 חודשים בשנה, ליצור מחסור בדירות ואז לספסר במחיריהן – זו שיטה אלימה של ניצול מעמדי, המאפיינת את הקפיטליזם כשיטה, ולא רק גרסה "חזירית" שלו.
השיטה הזאת, המטפחת אגואיזם, מצד אחד, ובוז לחלשים ול-"מפסידנים", מצד שני; הסולדת מכל גילוי של סולידריות חברתית מול המנצלים; המטפחת יוהרה לאומנית ושכרון של כוח צבאי, מצד אחד, ומצדיקה שלילת זכויות מהנכבש, – הלא הוא זה שהפסיד במלחמה – מצד שני – צריך להתאמץ, כדי לגבש תכנית וחזון, אשר רבים יוכלו לחוש הזדהות עמם, ואשר יחברו בהצלחה בין קבוצות חברתיות שונות.
מסקנה שנייה נוגעת לחשיבות העליונה הנודעת לשיתוף פעולה מודע וארוך טווח בין קבוצות חברתיות שונות, לרבות סטודנטים, עובדים מאורגנים ולא מאורגנים, עובדים קבועים ועובדי קבלן, גמלאים ותושבי פריפריה. בהקשר זה ישנה חשיבות מיוחדת לשיתוף הפעולה בין יהודים לערבים.
בכל משבר חברתי, כאשר זוהרו של הקפיטליזם דוהה, מלטשות הממשלות את הנשק החלוד של הלאומנות ושנאת הזר. וכהשלמה לכך – מטפחות היסטריה מלחמתית בשילוב עם "חשיפת בוגדים".
ולכן המסקנה השלישית היא, שאין מערכה חברתית בלתי-פוליטית. הפרטה, למשל, היא מעשה פוליטי – היא פרי החלטה פוליטית של ממשלה בדבר העברת נכסים, מפעלים ושירותים ציבוריים להון הפרטי ("שיטת השקשוקה"). לכן מערכה נגד ההפרטה היא מעשה פוליטי נגדי, בשם החברה. הטבות מס לאלפיון העליון הן מעשה פוליטי, ולכן גם המערכה לשינוי מערכת המס לטובת העובדים היא עניין פוליטי ביותר.
הסיסמה "בלי פוליטיקה" נועדה לביית את המערכה החברתית ולדחוק אותה חזרה למשבצת של בקשת טובות ונדבות מהממשלה.
ההפגנות של מאות אלפים והמחאות היומיומיות מלמדות, שכולנו בעצם עוסקים בפוליטיקה ללא הפסקה: כאשר הממשלה מנהלת פוליטיקה נגד העם – העם מנהל פוליטיקה נגד הממשלה.
