מאת אפרים דוידי

לאחר אישור חוק הווד"לים והסערה הציבורית שבאה בעקבותיו, התייצב בשבוע שעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו מול מליאת הכנסת, בניסיון נוסף להפיג את חוסר הוודאות בנוגע לפעילות הממשלה מול פני המשבר. "כדי שתהיה מדינת רווחה, אתה מוכרח שיהיו רווחים" – הסביר. כך חשף שוב את עמדתו האידיאולוגית העקרונית: קפיטליזם (רווחים להון) קודם ועדיף על צדק חברתי (רווחה).

נתניהו – שממשלתו נמצאת תחת מתקפה חברתית ללא תקדים, המתבטאת, בין היתר, בהפגנות ההמוניות שנערכו בשבת האחרונה – נשא במליאת הכנסת נאום ארוך, בו פירט את תוכניות הממשלה להתמודדות עם הסוגיות הבוערות, ובמיוחד עם מחאת העובדים. לדברי נתניהו "גל פופוליסטי" סוחף את המדינה. "יש אמירה רצינית ביחס למצוקות ויש אמירות הרבה פחות רציניות ביחס לפתרונות. הפתרונות חייבים להינתן תוך כדי שמירה על כלכלה חופשית [חופשית להון] וגם תוך כדי שמירה על החברה" – הבהיר.

הנאום הארוך של ראש הממשלה בא על רקע ניסיונות גיבוש דרישות המפגינים, שנמשכו במהלך השבוע האחרון. המתקפה בממשלה בולטת במיוחד ברחוב, בו לתנועה העממית והחברתית הרחבה שליטה מוחלטת. אבל אל המתקפה נוסף פן חדש, הפן הפרוגרמטי. למפגינים יש רעיונות משלהם, לגבי איך לנהל את החברה ואת הכלכלה.

עד לפני כשני עשורים, רק גורם חברתי אחד ניסח מדי שנה מסמך מסוג זה: ההסתדרות. לתוכנית הפעולה של ההסתדרות קראו אז "מדיניות מקצועית" – תוכנית עבודה של השכירים. עם בחירתו של חיים רמון לראשות ההסתדרות (1994), הנהגת ההסתדרות נטשה כל שאיפה להשפיע על המדיניות הכלכלית והחברתית של ממשלות ישראל – לרבות בכל הנוגע למצב העובדים.

היו"ר הנוכחי, עופר עיני, הוסיף פרשנות מרחיבה, כאשר ערב בחירתו הניף את הסיסמא: "הסתדרות ללא פוליטיקה", קרי: נטרול מעמד העובדים מכל מעורבות בקביעת גורלו במדינת ישראל הקפיטליסטית. לכן, אין זה מקרי שעיני כינה בתחילה את דרישות המאהלים כ"בלתי קבילות".

צעד היסטורי במחאה החברתית…

לראשונה, אפוא, בתולדות מדינת ישראל, במחאה חברתית כה רחבה והמונית, ראשיה ומשתתפיה מנסים לקבוע תוכנית כלכלית וחברתית, שהיא תוכנית מינימום פוליטית לשינוי חברתי. צעד זה, כשלעצמו, הוא ללא תקדים ומבורך. גם פעילי המחאה הנמנים עם חד"ש ומק"י נוטלים חלק פעיל בעיצוב התוכנית ותורמים לה מניסיונם ומהשקפותיהם (ועל כך בהמשך).

עד לפרסום שורות אלה, התוכנית טרם גובשה סופית (גם לא ברור אם ניתן יהיה להגיע למסמך המקובל על כלל מרכיבי המחאה). הפעילים סיכמו עד כה לגבי שמונה דרישות: ביטול מיידי של חוק הווד"לים; הפחתת המיסים העקיפים (בעיקר מע"מ); השקעת עודפי הגבייה במיסים בחזרה באזרחי המדינה באמצעות תקציב המדינה; הגדלת תקציב הסיוע של משרד הבינוי והשיכון (במשכנתאות ובשכר דירה); הגמשת הקריטריונים לכלל האוכלוסייה, והגדלת עומק הסיוע הממשלתי; החלת חוק חינוך חובה חינם החל מגיל שלושה חודשים.

דרישה נוספת עוסקת בתוספת של תקנים, מיטות, מכשור רפואי ותשתיות בריאות בכל רחבי הארץ עד לרמה המקובלת במדינות הקפיטליסטיות המתקדמות (החברות בארגון OECD), ובלימת הפרטת מוסדות הרווחה ובריאות הנפש. לבסוף, מבקשים הנציגים את התחייבות הממשלה לביטול הדרגתי של עבודה קבלנית במגזר הציבורי.

נציגי הארגונים מציינים, כי אין כלל עיסוק במספרים ובעלויות, אלא בגיבוש סדר היום להידברות.
"המשותף לכולנו, היא העובדה שכולנו רוצים לבנות בישראל את ביתנו", אמר איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית. "וגם אם נדמה לנו שהמדינה עושה קולות של רוצה לוותר עלינו, אז היום אנחנו מודיעים, שאנחנו לא מוכנים לוותר עליה" – הוסיף שמולי.

עוד אמר שמולי, כי גורמים שונים מנסים לפצל בין המחנות ולזרוע מחלוקות. "הכי קל בשבילנו זה לבקש דברים לסקטור שלנו וללכת הביתה, אבל אנחנו מנסים כאן מהלך כולל יותר, כי בסופו של דבר אין לנו את הפריווילגיה שלא לנסות" – אמר שמולי.

… והתגובה ההיסטרית של האוצר

"מקצת התביעות של המחאות השונות מסתכמות, בהערכה כללית בלבד, בעשרות מיליארדי שקלים" – קבע משרד האוצר. מסרון שנשלח במקביל לעיתונאים כבר היה ממוקד יותר: "העלות התקציבית של דרישות המחאה עומדת על כ-60 מיליארד שקל", לא פחות.

לפי חישובי האוצר, מה שדורשים הרופאים, מחוסרי הדיור, השכירים, ההורים הצעירים וכל אלה שרואים את חלום הדירה הולך ונמוג, גדול פי 1.2 מתקציב הביטחון, או פי 1.7 מתקציבה השנתי של מערכת החינוך.

את רשימת הדרישות חילק האוצר לתשע קבוצות דורשים, החל באנשי מחאת הדיור, וכלה בשלטון המקומי וההסתדרות. בנקודה זו, הסיפור מקבל תפנית חדה וגולש כבר אל מחוזות האבסורד: פרט לדרישות הרופאים והאימהות, לא קיבל האוצר משום גוף רשימת דרישות, בוודאי לא מההסתדרות, מהשלטון המקומי ומהמאהלים.

ההיסטריה של האוצר מובנת. הוא דוגל מזה עשרות שנים במדיניות ניאו-ליברלית קיצונית. טיוטת המסמך שגיבשו מנהיגי המחאה החברתית – שגיבושו טרם הסתיים, שכן מעוניינים לכלול בו תביעות של מגזרים נוספים, כגון עובדים ברמות שכר נמוכות והמיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני –  מנוגדת לחלוטין למדיניות של הממשלה הנוכחית ושל הממשלות שקדמו לה. מכאן המסקנה הפוליטית הראשונה: ממשלת הימין אינה מסוגלת לתת מענה לדרישות המפגינים. לכן, הממשלה חייבת לפנות את מקומה.

המסקנה השנייה היא, שעל מנת להגשים את מטרות המסמך, דרוש שינוי מן היסוד, ולא די בהחלפת הממשלה. הפלתה היא הצעד הראשון, אבל בהחלט אינו האחרון.

לא ניתן יהיה להגשים את יעדי המחאה המלאים ללא הפסקת הכיבוש, ללא פירוק ההתנחלויות וללא השכנת שלום בין ישראל לפלסטין ובין ישראל ליתר המדינות הערביות. זהו היבט שטרם בא לידי ביטוי באופן משמעותי בתנועת המחאה הזו, אך ככל שהמאבק החברתי יתקדם – יתגברו הקולות הקוראים לשלב בין המאבק לצדק חברתי לבין המאבק לשלום. אין זה מקרי, שאנשי הימין והימין הקיצוני מתנגדים למחאה, וקוראים לגבות את ממשלת נתניהו.

בימים אלה נערכים דיונים לקראת הוועידה ה-26 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. מק"י יכולה לתרום רבות למחאה, ולא רק בשטח המאבק. החלטות מק"י בוועידה הקודמת (2007) יכולות לשמש בסיס ראוי לקביעת תוכנית פעולה למחאה, ואכן הן משמשות לכך. אבל לקראת הוועידה הקרובה, מק"י חייבת "לקלוט" את הקולות העולים מהמחאה, על מנת שתוכניותיה יתורגמו לשפת המעשה.