מאת עודה בשאראת

בזמנים עברו השתרכו תורים ארוכים של מכוניות בתחנות הדלק, ערב העלאת המחירים. דודו טופז המנוח ליגלג על האזרח הישראלי, ש"מסדר" את המדינה בעוד כמה ליטרים מוזלים, האינדיבידואליזם האופורטוניסטי היה בשיאו והמרפקים עבדו במרץ למען עוד ליטר מוזל.

ועוד: עד חצי שעה לפני פרוץ אינתיפאדת רוטשילד, עוד הלעיטו אותנו כמה מהכתבים הכלכליים בסיפורים על גן העדן הכלכלי שבו אנו חיים, ועל אודות נפלאותיה של הכלכלה הישראלית, ששרדה אחרי המפולת העולמית. האזרח מהשורה שאל את עצמו: אם הכלכלה כל כך למעלה, למה אנחנו כל כך למטה?

ביבי והטייקונים – צולם בהפגנה שנערכה בשבת האחרונה בתל-אביב (צילום: אקטיבסטילס)

עכשיו מתברר, שבדומה למנהל בית ספר תיכון מתחכם, שמתיר לחמישה מבין 40 תלמידיו לגשת לבחינות הבגרות ואחר כך מתגאה ב-100% הצלחה – כך גם הסיקור הכלכלי: אצל הטייקונים הכל נוצץ, ואילו בחצר האחורית של המדינה איש לא מבקר.

בין לבין הסבירו נציגי השלטון, וגם עיתונאי החצר, שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וההמונים שלא יכלו לגמור את החודש התבקשו לזקוף קומה כאות גאווה בפטריוטיזם החלול הזה. אלא שכעבור זמן גילו, שבדמוקרטיה היחידה אין קול אחר זולת קול הקפיטליזם החזירי, כשהאופוזיציה מתפקדת על תקן כלב השמירה של הקואליציה.

"ההצלחה" הכלכלית המסחררת היתה הפרק השני בסדרה; בפרק הראשון שר האוצר בנימין נתניהו, בעת כהונתו בממשלת שרון, חיסל את מדינת הרווחה ואילו העיתונות סיפרה לנו שהכלכלה הישראלית ניצלה. לנוכח פרדוקס זה אומרים: "הניתוח הצליח אך החולה מת".

החודש התברר, ש"המת" הזה חי ובועט ומכאיב. "תמה אני מאיפה היכרת את המאבק?" פנה המשורר עבד אל-רחמן אבנודי לצעירי כיכר תחריר, אם כל הכיכרות. שם כמו כאן, אחרי שנים של דכדוך, הספידו את הצעירים. שיכנעו אותם שלא כדאי להיאבק כי אין דרך אחרת; או דיקטטורה מושחתת או קנאות דתית פנאטית. וכאן שכנעו אותם שאין מה לעשות; או ביבי עם ליברמן והטייקונים או לבני עם ליברמן והטייקונים.

צעירי רוטשילד, כמו צעירי תחריר, הוכיחו שהמהפכות מבעבעות כזרמי מים תת קרקעיים, שגם אם לא רואים אותם, הם לא מפסיקים לזרום. הפרץ הזה עוד ילך ויתחזק ויתחיל לעורר שאלות מהותיות לגבי הקשר בין ההשקעות האדירות בהתנחלויות לבין הרעת מצבם של האזרחים האחרים. והפרץ הזה עוד יוביל את מהפכני רוטשילד, הנלחמים נגד עושק הטייקונים, למסקנה שהם לא יכולים להילחם נגד עושקיהם ולהיות בו בעת עושקיהם של צעירי העם האחר.

האוכלוסייה הערבית, למודת הסבל והמאבקים, מסתכלת באהדה רבה על המתרחש ברוטשילד. מאבק נגד עושק שובה את לבה, בין אם זה בתל אביב ובין אם זה בחאלב. אחרי הניסיון המר שהיה מנת חלקה – המדינה נתפשת בעיניה כהורסת, לא כבונה. האזרחים הערבים והנהגתם נדרשים היום להשתלב במאבק הכללי ולעמוד על כך שהממשלה תתייחס אליהם כאל אזרחים שווים. השתלבות זו תהיה אות פתיחה ראוי למהלך שיוביל להבנה עמוקה יותר של המהות האזרחית של מאבקם.

ונחזור לאבנודי, שהזהיר את מהפכני תחריר מ"הזאבים". עצה זו יפה גם למהפכני רוטשילד. הרי בבניינים הגבוהים, שהאור דולק בהם שעות נוספות, לא בהכרח עמלים על תיקון העוול. אולי מישהו שם חושב איך להקדים את הצונאמי של ספטמבר.