מאת ד"ר אורלי לובין, אונ' תל-אביב. פורסם ב"הארץ".
סמיכות הזמנים בין "חוק החרם" לבין מחאת האוהלים אינה מקרית. סמיכות הזמנים בין היערכות הממשלה לקראת ההכרזה על מדינה פלסטינית עצמאית בספטמבר לבין פרוץ מחאת האוהלים, שלושה חודשים מוקדם יותר, גם היא אינה מקרית. גם אם מנהיגי המחאה אינם מחברים – וליתר דיוק, מסרבים לחבר – בין המשך הכיבוש, על עלויות הביטחון שהוא גורר, העדפת ההתנחלויות שהוא מאפשר והדיכוי האכזרי שבו, המחייב גם השתקת קולות מתנגדים, לבין מחאתם – בכל זאת אי אפשר להתעלם מסמיכות הזמנים הזאת.
ההפגנה במוצ"ש בתל-אביב (צילום: אקטיבסטילס)
חוק החרם הוא המכה הקשה ביותר שהונחתה עד כה על הניסיונות להאיר את הכיבוש מזווית שונה מזו של הממשלה. אבל באופן עקיף – מבלי להתעמק במיוחד במהות הדמוקרטיה או אפילו במחיר הכיבוש וב"כמה הוא עולה לנו" – זו גם המכה ה"מעצבנת" ביותר, ועוד בקיץ, תקופה עצבנית במיוחד במזרח התיכון. זו ההתעסקות הבוטה מכולן של הממשלה בדברים שוליים, שאין להם כל חלות על חיי היום-יום של דירה, מכולת ופרנסה.
חוק החרם חשף יותר מכל את סדר היום של הממשלה: עוד עיסוק בתרומות מחו"ל, עוד חוק על אזכור הנכבה, עוד התדיינות על חקירת עמותות השמאל, עוד הוראה לשירת התקווה בגני ילדים ובאוניברסיטאות, עוד דיון בשבועת אמונים לציונות – שורה של תקנות וחוקים וחרמות, שמהפרספקטיבה של חיי היום-יום הם אבסטרקטיים, לא מועילים, לא רלבנטיים לכלום.
מבלי לנסח זאת מפורשות, ומבלי לחבר בין חוק החרם והכיבוש למצב הכלכלי הפרטי של האזרח, נהפך חוק החרם לנקודת השבר: מספיק כבר עם ההתעסקות האינסופית של הממשלה בשטויות האלה. הנתק בין הממשלה לבין היום-יום הגיע לשיא – היום-יום ממש לא מתעניין בביסוס יהדותה של ישראל. הוא מתעניין, בצדק, ביכולת לחיות. הוא מתעניין בסיום שביתת הרופאים דרך שיפור הרפואה הציבורית. הוא מתעניין באפשרות לקנות מוצרי חלב, דירה ושומו שמים – אפילו רכב ואינטרנט מהיר.
גם הטייקונים והקשר הון-שלטון וגם הכיבוש וחיזוק ההתנחלויות הם דברים שקוראים עליהם בעיתון: נגיעתם ביום-יום דורשת שורה של מעברים וחיבורים, שהעיסוק בהם ביום-יום הוא בגדר מותרות למי שצריך לחפש עבודה שנייה ושלישית. בצדק גמור תובע היום-יום את זכותו לחיות את חייו מבלי להתעמק מול כל גביע קוטג' במחיר ההתנחלויות והשפעתו הישירה על מצבו הפרטי של האזרח. חוק החרם חשף בעקיפין את החיבור הזה בצורה הישירה והפשוטה ביותר: מבחינת האזרח, כל מה שהממשלה הזאת עושה זה להתעסק עם הדברים הלא חשובים, שנוגעים אך ורק לדימויה שלה.
אז מספיק עם השטויות האלה, שלא יעלו ולא יורידו מבחינת חיי היום-יום של האזרח. ממש לא אכפת לנו, האזרחים, שיש כאלה שמבקרים את המדינה, וממש לא אכפת לנו שיש עמותות שמקבלות כסף מחו"ל, והאמת – ממש לא אכפת לנו שתהיה מדינה פלסטינית, אז תפסיקו עם העיסוק האובססיבי הזה ותתחילו לדאוג לדבר היחידי שחשוב: חיים הוגנים בישראל.
מחאת האוהלים איננה מכריזה על חוק החרם כעל הקש ששבר את הגב, או על הכיבוש וההתנחלויות כסיבה לסדר היום הכלכלי המעוות של הממשלה; אבל בעליל המחאה היא תגובה לסדר היום הזה, שלאזרח פשוט נמאס ממנו. חוק החרם היה הרגע שבו האזרח השליך ידיו באוויר וצווח: עד כאן. יש גבול לטירוף הזה. נמאס לי.
סדר היום של הממשלה מאפשר רק תגובה אחת לחיבור הזה בין המחאה לבין חוק החרם והכיבוש שהוביל אליו: הכרזת מלחמה. על העם הפלסטיני, על סוריה, על איראן, על מי שלא יהיה. הממשלה הנוכחית, שסדר היום שלה הגיע עם חוק החרם לשיא מטורף, עד כדי כך שגם האזרח הלא מתעניין פקעה סבלנותו, יכולה להחזיר את "הסדר" על כנו רק אם תקרא לצעירים האלה להסתדר בשורות ולצאת לקרב. אלא שאז היא עלולה לגלות שסדר היום הזה נמאס כל כך, עד שגם תרופת הפלא הקבועה לכל חולי אזרחי איננה עובדת יותר, והצעירים שמוחים אינם מוכנים להמיר את האוהל הפרטי שלהם באוהל צבאי – גם אם ימשיכו להצהיר שאין כל קשר בין מחאתם לבין חוק החרם וכלכלת הכיבוש. פשוט מפני שחוק החרם היה הטיפה האחרונה של עיסוק בשטויות לא רלבנטיות שהציבור הזה מוכן לבלוע.
