מאת אור שי
אלברט איינשטיין אמר כי "אי שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". ואכן, אחת מדרכי ההתמודדויות של בני אדם עם משבר נפשי היא חזרה על התנהגויות שהיוו פתרון בעבר, בין אם הן מתאימות להווה ובין אם לאו.
וכמו במשבר הנפשי, כך גם במשבר הפוליטי. משבר השמאל הישראלי, שנחל תבוסה בבחירות האחרונות, הוביל ליצירת שתי מגמות מנוגדות בתוכו: המגמה האחת היא חיפוש אחר שיתופי פעולה חדשים, יוזמות חדשות של מאבק והצטרפות של צעירות וצעירים למעגל הפעילות. המגמה השנייה היא מגמה של חזרה כפייתית על דפוסי התנהגות ותשובות פוליטיות שנוסו, בהצלחה גדולה יותר או פחות, בעשורים קודמים.
נדמה שמפלגת העבודה היא דוגמא בולטת למגמה השנייה. על בית המלוכה הצרפתי נכתב כי חבריו "לא למדו דבר ולא שכחו דבר", והפריימריז במפלגת העבודה מוכיחים כי משפט זה מתאר אותה בדייקנות אין קץ.
מתמודדים לבחירות הקודמות
בימים שלפני בחירות 2003 נקלעה מפלגת העבודה למשבר. ההשתתפות בממשלת הימין של שרון, והגיבוי שנתנה לכל צעד במדיניות ההפרטה והכיבוש, מחקו אותה כאלטרנטיבה. גם היום, לאחר ישיבתה בממשלת נתניהו ותמיכתה בכל צעד של מדיניות הימין, הסקרים מנבאים לה שחורות. אז כמו היום, הפתרון שמצאו קברניטי העבודה למפלגתם היה עמרם מצנע.
כרזת בחירות של מפא"י בשנות ה-50 (צילום ארכיון: מק"י)
מצנע הוא מה שמכונה בחוגים מסוימים "בחור טוב" (כלומר, אשכנזי ויוצא קיבוץ…). יש לו רקורד צבאי של אלוף במילואים, ידידות עם המיליונר החיפאי גד זאבי, ותדמית "חברתית", גם אם נטולת תוכן ממשי, הודות לכהונתו כראש הועדה הקרואה בירוחם.
בשנות התשעים, די היה בתכונות אלה כדי להכתיר שני גנרלים בדימוס לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה וראש הממשלה. אלא שמאזז, כבר אין די בדרגות על הכתף ובחיתוך דיבור קיבוצניקי כדי להבטיח הצלחה בפוליטיקה.
בשנת 2003 מצנע הוליך את מפלגת העבודה לשפל אותו לא ידעה מאודה, ובשנת 2009 דרדר אותה אהוד ברק לשפל עמוק עוד יותר. אפילו הקיבוצים והמושבים, כור מחצבתם של מצנע וברק, נטשו את מפלגת העבודה בבחירות האחרונות, לטובת מפלגת "קדימה".
עמיר פרץ מייצג ניסיון נוסף מן העבר. כמו בסרט "גבעת חלפון אינה עונה", כך גם במפלגת העבודה: אם לא יעבוד מה שניסינו ב- 2003, נעשה את מה שניסינו ב-2006. בראיונות הרבים שפרץ ואנשי מטהו מעניקים לכלי התקשורת, הם מתהדרים בכך שבבחירות בהן עמד בראשות העבודה, היא הצליחה לזכות בקולותיהם של מצביעי ימין מסורתיים. לדבריהם, אפקט זה יחזור על עצמו, ומצביעים רבים מ-"ישראל השנייה" (מעיירות הפיתוח ומשכונות העוני) יצביעו למפלגת העבודה אם פרץ יעמוד בראשה.
טענה זו מעניינת, ואף שובה לב במבט ראשון. אך במבט מעמיק יותר, עולה סדרה של שאלות: האם פרץ באמת מאמין שזיכרונם של אותם מצביעים כה קצר, עד שכל ידיעה על כהונתו כשר הביטחון של אולמרט נמחקה מהכרתם? האם, לשיטתו, אותם מצביעים אינם זוכרים את האזעקות של מלחמת לבנון השנייה? האם אינם זוכרים את הפקרתם של העניים והקשישים באותה מלחמה ארורה? האם הם אדישים לגורלם של הפצועים והרוגי השווא? האם פרץ באמת ובתמים מאמין שמצביעיו בעיירות הפיתוח לא זוכרים איך הפר את הבטחתו להעלות את שכר המינימום?
אם ייבחר פרץ לראשות מפלגת העבודה, הקמפיין שלו יהיה מקרה מרתק של מועמד, שכל מעשה ומעשה שעשה בכהונתו הקודמת יעמוד כנגדו בהתמודדות.
להתנהג כבמפלגת שלטון – אך ללא השלטון
מי שהצטרפה אל פרץ, עת דרך כוכבו בבחירות 2006, היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ', המתמודדת גם היא על ראשות מפלגת העבודה, ואף מתהדרת בפטרון פוליטי משמעותי – יו"ר ההסתדרות, עופר עיני.
לזכותה ירשמו החוקים החברתיים שלחקיקתם הייתה שותפה, אך לחובתה תירשם התנהלות פוליטית תמוהה, בלשון המעטה, בשורה ארוכה של מקרים: ההתייצבות הבלתי מסויגת לצידו של רון חולדאי, ראש העיר הניאו-ליברל הקיצוני של תל-אביב-יפו, בבחירות המוניציפאליות האחרונות; ההסתה המקארתיסטית שלה כנגד מועמדותו של דב חנין לראשות העיר; קריאתה הפומבית לעובדות הסוציאליות לסיים את שביתתן ולהיכנע לתכתיבי משרד האוצר, אשר גרמה נזק תקשורתי למאבקן; תמיכתה הקולנית במכללת אריאל שבשטחים הכבושים, והתרברבותה בראיון לרשת ב' על כך ש-"בסופו של דבר מפלגת העבודה הקימה את ההתנחלויות"; ואולי מעל הכול, השתתפותה בקואליציה של נתניהו, הקפיטליסט הקיצוני ביותר שכיהן כרה"מ.
יש מי שמופתע מעמדות אלה, שכן יחימוביץ' מצהירה על היותה "סוציאל-דמוקרטית". אך למעשה, היא רק מבטאת את הכשל הפסיכולוגי בו מצויה מפלגת העבודה: הניסיון לחזור על דפוסים אשר אפיינו את התנהלות המפלגה כשהייתה בשלטון, תוך התעלמות ממצבה הנוכחי.
כך לדוגמא, קורצת יחימוביץ' למצביעי הימין, כאילו השנה היא 1999, ודרוש רק עוד מנדט אחד שיעבור מהליכוד לעבודה כדי להכריע את הכף. האם זהו צעד רלוונטי? לא ממש. הוא מבטא נתק גמור ממצבה האמיתי של מפלגת העבודה: המספר החד-ספרתי של חברי הכנסת, הגירעון הכספי, היעדר ההשפעה על השיח הציבורי.
עוד דוגמא לנתק מהמציאות, ניתן לראות בהחלטתה של יחימוביץ' לקבל את "דין התנועה" ולשבת בקואליציה, וזאת כדי "להשפיע מבפנים" על דרכה של מפלגת העבודה. אך האם העבודה, במצבה הנוכחי, היא עדיין מפלגת שלטון גדולה, אשר מסיבה זו ניתן אולי להצדיק פעילות במסגרתה, כדי לעצב את מדיניותה? כבר שנים רבות אין זה המצב.
זהו בעצם סיפורם של כל אנשי השמאל שנקלעו למפלגה הזאת: הם אינם יכולים להביא לידי ביטוי את תפיסת עולמם, כמו במפלגות השמאל הקטנות, אך הם גם אינם יכולים לצבור השפעה כמו במפלגות הגדולות. יחימוביץ' וחסידיה נידונו לחיים פוליטיים של רמייה עצמית, במפלגה קטנה עם מנטאליות של מפלגת שלטון. נזכיר שישנם שני מתמודדים נוספים לראשות העבודה: בוז'י הרצוג ואראל מרגלית. לא נייחד להם שורות כאן, כשם שההיסטוריה לא תייחד להם.
על מפקדי ארגזים ושיח עדתי
שני מוטיבים בפריימריז אלו, שואבים את מקורותיהם עוד מימי מפא"י: מפקד הארגזים והעימות העדתי. תחקירי חדשות ערוץ 2 וידיעות אחרונות חשפו יישובים בהם מספר מתפקדי העבודה עולה על מספר המצביעים, אנשים שנפקדו למפלגה ללא ידיעתם, מתפקדים שאדם אחר שילם עבורם, וארגזים של טפסי התפקדות שעל כולם מופיע מספר הטלפון של קבלן הקולות. ברוב המקרים, מדובר על מתפקדים מקרב שכבות העוני: ערבים, חרדים ויוצאי בריה"מ לשעבר.
זכורות התבטאויותיהם של המתמודדים בפריימריז, אשר חוללו מהומה תקשורתית. אך כשלהרצוג מיוחסת התבטאות נגד היותו של פרץ "מרוקאי ואגרסיבי", וכשמצנע מדבר נגד מתפקדים מ-"פלנטה אחרת", לא ההתבטאות הנקודתית היא העומדת למבחן. מה שעומד למבחן הוא חוסר היכולת של מפלגת העבודה, זו שהמציאה את תופעת האפליה הלאומית והעדתית בישראל, להתמודד עם התופעה האומללה שיצרה.
בשנות השבעים גינתה גולדה מאיר את הפנתרים השחורים, על היותם "לא נחמדים", ובשנות התשעים התנצל ברק פומבית בפני עדות המזרח. אך גם עשור לאחר ההתנצלות, השנאה והפחד מישראל השנייה והשלישית עדיין מפעמים בליבה הזקן והתשוש של המפלגה זאת.
המפקד המושחת והשד העדתי אינם מהווים שתי בעיות נפרדות, כי אם ביטוי לאחדות הניגודים המגדירה את אופייה של מפלגת העבודה: מצד אחד – ניצול ציני של מצוקת השכבות המוחלשות, באמצעות מאכערים וקבלני קולות, ומן הצד השני – בוז עמוק, בעל ביטוי גזעני, כלפי אותן שכבות.
בראשית שנות התשעים, התערטלה מפלגת העבודה מיומרתה להיות מפלגת שמאל חברתי, בראשית שנות האלפיים היא התערטלה מיומרתה לתמוך בשלום, ובראשית העשור הנוכחי התערטלה מציבור בוחריה – אך במחלצות האופורטוניזם והגזענות תיוותר לבושה עד הסוף המר.
ומה קורה בשמאל?
מדוע לעסוק באופן כה נרחב בניתוח של אותה מפלגה אבודה? נדמה שאפשר ללמוד מניתוח זה, גם על התנהגות מחנה השמאל. מביקורת הזו יש להסיק גם ביקורת עצמית. המגמה הפתולוגית של חזרה כפייתית על שגיאות מן העבר, אינה נחלתה הבלעדית של מפלגת העבודה, הגם שזו האחרונה, בשבתה על ערש דווי, הביאה אותה לדרגת אמנות.
בשמאל כולו, לרבות במפלגתנו שלנו, חוזר ונשמע הטיעון "אבל כך תמיד עשינו", להצדקתו של צעד כזה או אחר. זוהי טעות מרה. היגררות מתוך אינרציה אינה יכולה להחליף קבלת החלטות רציונאלית; מסורת ארגונית היא חשובה, אך אינה יכולה להיות חסינה מביקורת; למידה מההיסטוריה היא חשובה, אך כדי לנתחה ולהפיק ממנה מסקנות, ולא כדי לחזור עליה באופן מכאני; ולבסוף, אסטרטגיות וטקטיקות פוליטיות צריכות לשרת את העקרונות האידיאולוגיים ולהיבחן לאורם.
בתקופה הקרובה, עומד השמאל לחזור להיות גורם דומיננטי בזירה הפוליטית, או לקרוס ולהיעלם אל תהום הנשייה. עלינו לקדם את מגמת ההתרחבות של קשת המאבקים ושיתופי הפעולה, ולהישמר מפני ההסתמכות על הנוסטלגיה כתחליף לפוליטיקה ממשית. אחרת יהיה גורלנו, חלילה וחס, כגורלה של חבורת העסקנים המבולבלת, שבעבר הייתה המפלגה הגדולה בישראל.
