מאת מוחמד ברכה
היה לי הכבוד להיות בהפגנת הענק, בשבת בתל-אביב, ולהיות שותף לרוח הרעננה שמנשבת במאבק החברתי במדינת ישראל. שנים רבות השיח אודות צדק חברתי היה נחלתם של מעטים, גם בציבור וגם בבית הזה. אני שמח שחוגים רחבים, ובעיקר צעירים, מצטרפים למאבק הזה.
אבל אני רוצה להגיד שהתמימות היא דבר יפה, אך אינה מספיקה כדי להשיג הישגים במאבק הזה. לומר שהמאבק לא יכול להיות פוליטי, זה פשוט לחלום חלומות שווא. בלי לחבר את המשבר של הדיור עם תפיסה חברתית-כלכלית ברורה, שקובעת מה סדר העדיפויות הנכון, שקובעת ורואה במה צריך להשקיע ובמה לא צריך להשקיע, שיכולה לראות את האוריינטציה של הממשלה הזאת, שמחסלת את מעמד הביניים אחרי שהשכיבה את העניים על הקרשים, בלי לראות את זה, אני חושש שהמאבק יהיה בגדר הפחת תקוות, תקוות יפות ונכונות, אבל בלי מצע, בלי דרך לשינוי אמיתי.
הדבר השני שמתבקש – אם רואים את הראייה הזאת, החברתית – הוא חיבור המאבק החברתי עם השאלות הפוליטיות הכלליות העומדות על הפרק. לדעתי, אי-אפשר לנתק את הצדק החברתי מהדמוקרטיה, ואי-אפשר לנתק את הדמוקרטיה מהשלום. אלה שלושה יסודות שעליהם שלגביהם יש לגבש ראייה ברורה.
המאבק לשלום הוא עניין של בחירה מהו סדר העדיפות האמיתי: האם הוא לכיוון מיליטריזציה וכיבוש, או לכיוון של רווחה. ולגבי החיבור בין צדק חברתי לבין דמוקרטיה – אי-אפשר לנהל מאבק לצדק חברתי תוך הדרה של ציבור שלם, ממניעים של גזענות או ממניעים של מבוכה.
אני מפנה את הדברים האלה לאו דווקא לאנשי הקואליציה, שאין לי ציפיות מהם; אני מפנה את הדברים האלה לחברי באופוזיציה, על כל מרכיביה. אם רוצים להבטיח שינוי אמיתי של השלטון, של הדרך, של סדר העדיפויות, צריך לראות בציבור הערבי שותף אמיתי למאבק הזה, ולא כשפוגשים ערבי באיזושהי הפגנה מרגישים מבוכה, או שצריך להסתיר אותו לבל יחשבו אנשי הימין שמא המאבק הזה הוא משותף של יהודים וערבים.
על כן, אלה שלושה יסודות שעל-פיהם ייקבע גורל המערכה הזאת, אם היא תצליח, או אם תהיה זעקה שתימוג.
(מתוך דיון בכנסת ב-25.7, לגבי הצעת אי-אמון בממשלה שהגישה סיעת חד"ש)
