ב-27 ביולי אשתקד נפטרה רות לוביץ', בגיל 104, בביתה שבתל-אביב. רות, שהצטרפה למפלגה הקומוניסטית הבלתי-ליגאלית בשנות ה-30', הייתה במשך שנים רבות חברת הנהגת מק"י והנהגת תנועת נשים דמוקרטיות בישראל. ב-1984 ראה אור ספרה "קורותיה של ידידות", לציון 40 שנים לתנועת הידידות ישראל-ברה"מ, שהיא הייתה ממקימיה. שנה לאחר מכן פרסמה את ספרה האוטוביוגרפי "בחרתי לחיות במאבק", המגולל את סיפור פעילותם של הקומוניסטים, הן בתנאי המחתרת, בתקופת המנדט הבריטי, והן לאחר הקמת המדינה.

רות לוביץ'

הייתי רוצה לספר על רות, אבל על מנת להקיף את מלוא היקף פעילותה, עושר חייה הסוערים, ואישיותה המיוחדת – לא תספיק רשימה קצרה בעיתון. לשם כך, קראו את ספרה האוטוביוגרפי "בחרתי לחיות במאבק".

עולמנו ידע תמיד אנשים צעירים, אשר תקופה בחייהם התמסרו לפעילות פוליטית וחברתית, אך בשלב מסוים – עייפו, ביקשו להשקיע בחייהם הפרטיים ובקריירה, או שויתרו משום שנכזבה תקוותם למימוש האידיאל. לעומתם, רות נמנתה עם אותו מיעוט קשה-עורף, שכל הקשיים והמשברים לא שברו את רוחו. במשך שנים ארוכות פעלה במסגרות ציבוריות שונות, תרמה מפרי עטה לעיתונות המפלגה, ומילאה תפקידים מרכזיים בהנהגה. חלק ניכר בפעילותה תפסה הפעילות בקרב ציבור הנשים.

עבור רות, השותפות היהודית-ערבית לא הייתה סיסמא, כי אם עקרון יסוד, אשר עמד בכל המבחנים. במישור האישי, ניסתה לגשר בין היותה רעיה ואם לשני בנים, לבין המטלות המפלגתיות הרבות. בביתה הצנוע בשכונת שבזי בתל-אביב נתקבלו כל הבאים במאור-פנים.

אולם כשמבקשים להעלות קווים לדמותה של רות, לא ניתן להסתפק רק בציון פעילותה הענפה. ככל שחלפו השנים, לא זו בלבד שלא נתקשחה כמנהיגה, אלא להיפך – ניסיון החיים ואהבת בני-האדם הקנו לאישיותה ערך מוסף של הבנה לחולשות, של מעורבות רגשית בקשיי החיים של זולתה, ויכולת מופלאה להקרין שמחת חיים. היה זה דבר יוצא דופן בהחלט, במסגרת המפלגתית החמורה והמחמירה של אותן שנים.

דבר נוסף שייחד את רות הוא חוש ההומור שלה, וגם הומור עצמי – מצרך נדיר למדי בשורותינו. היה לה הכישרון הטבעי לקשור שיחה בלתי-אמצעית עם כל אחד – בשכונה, ברחוב, בקופת-חולים, במונית. הייתה לה חוכמת חיים ולא דבק בה אף לא שמץ ציניות. פעם שאלתי אותה, מנין היא שואבת את האופטימיות המדהימה הזאת שלה גם ברגעים הקשים ביותר, ואלה, כידוע, לא חסרו במקומותינו. תשובתה הייתה, שהיא מאמינה שאנשים יבינו מה באמת טוב להם, וילחמו למענו. אני לא בטוחה שרות זכתה לקרוא את מילותיו של הסופר מארק טוויין, והוא בוודאי לא הכיר את מילותיה, כאשר כתב: "אל תוותר על החלומות שלך. אם תוותר עדיין תתקיים, אבל תפסיק לחיות".

רות לא ויתרה.

מרים אלגזי