מאת חנא סוייד

המקור לבעיות ולכשלים החברתיים והכלכליים של הממשלה הנוכחית הוא – מדיניות השוק החופשי שהממשלה אימצת, בעקבות הממשלות הקודמות. תפיסת השוק החופשי מייחסת לשווקים חוכמה עילאית, ומציגה את הקפיטליזם, ובעיקר בצורתו הנוכחית כייעודו של המין האנושי.

מדיניות השוק החופשי מתבטאת בהפרטה גורפת, בריכוזיות של ההון, בהיעדר תחרותיות, בהקטנת ההוצאה הציבורית מ-50% מהתוצר הלאומי בשנת 2002 עד ל-43% ב-2010. הקיצוצים בשירותים הציבוריים גרמו לפערים כלכליים-חברתיים חסרי תקדים, להרס שכבת הביניים, לגידול שיעור העניים, ולנסיגה מוחלטת של הממשלה מאחריותה החברתית.

הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה אמר, שחברה צריכה להיות מאוזנת: חברה לא צריכה להתיר מצב, בו אנשים יתעשרו עד כדי כך, שיוכלו לקנות אנשים אחרים, מצד אחד, ומצד שני – לשמור על האנשים שלא יהיו מוכנים למכור את עצמם כדי לחיות. אנחנו מתקרבים למצב כזה. הפער הגדל בין העשירים, שיכולים לעשות כמעט כל דבר, לבין העניים, שכבר מאבדים מהאוטונומיה שלהם – מסוכן לחברה. זה, לדעתי, המקור לבעיית הדיור בישראל.

ההתעשרות המהירה והשפעת המשבר הכלכלי, לרבות שיעורי הריבית הנמוכים, גרמו לכך, שבעלי הון העדיפו להשקיע ברכישת נדל"ן, ולכן הביקוש השנתי לדירות עלה מ-40 אלף דירות בממוצע ל-100 אלף. ישנם גם רוכשי דירות שמעדיפים לא להשכירן, כדי לשמור על ערכן, וכאלה שהתעשרו מסחר בדירות.

בישראל 2011,  לרוב התושבים בגיל 30 עד 40 אין שום סיכוי לרכוש דירה, כאשר מחירה הממוצע הוא 1.25 מיליון שקל. למשפחה ממוצעת, עם הכנסה סבירה, נחוצות 12–13 שנות עבודה נטו כדי לממן קניית דירה. אבל מאחר שצריך גם לאכול, לגדל ילדים, לממן נסיעות ובריאות ועוד, הרי באופן מעשי, אנשים צעירים צריכים להיות משועבדים לרכישת הדירה במשך 30 שנה ויותר. על רקע זה גואה עכשיו מחאת חסרי הדיור, שמאסו במצב שבו שכירת הדירה גוזלת למעלה ממחצית שכרם.

אני מנצל את ההזדמנות הזאת וקורא למשפחות הערביות להצטרף למחאה האזרחית הציבורית בעניין הדיור. ביישובים הערביים קיים מחנק בנושאי הדיור: רבבות מבנים נבנו ללא התרים, שאי-אפשר להשיגם, מוציאים להם צווי הריסה והמשפחות משלמות קנסות גבוהים. המאבק למען הנושאים החברתיים והאזרחיים צריך להיות משותף, יהודי-ערבי.

מבחינת הממשלה, אידיאולוגיית השוק החופשי חלה על הכל, חוץ מאשר על ההתנחלויות. בבואה לבנות ולעודד בנייה בהתנחלויות, הממשלה מתערבת, מתקצבת, מחוקקת חוקים מיוחדים ונוקטת אפילו בשיטות של פרוט קשיין. חוק החרם, שהכנסת אישרה בברכתו של נתניהו, הוא בעצם חוק קידוש ההתנחלויות. מאמר מערכת ביומון "ניו-יורק טיימס" מתח ביקורת על חוק החרם, בציינו, שהוא אינו הולם מדינה דמוקרטית.

הקואליציה הממשלתית רומסת את הדמוקרטיה בטענה שמותר לה, כי יש לה רוב. אך זו פרשנות מעוותת. מקור הכוח המוסרי של הרוב אינו בחקיקת חוקים להשתקת המיעוט. תפקיד הדמוקרטיה הוא להגן על המיעוט ולא לסתום את פיו.

(מתוך דברים בהצעה לאי-אמון בממשלה, שיזמה סיעת חד"ש, 18.7)