מאת אפרים דוידי
כעשרה ימים לאחר הקמת האוהל הראשון בשדרות רוטשילד בתל-אביב, ניתן כבר לערוך סיכום ביניים (שכן המערכה הציבורית נמשכת) של מאבק הדיור.
אתמקד בחמש סוגיות מרכזיות: האם המאבק על הדיור יוצא דופן לעומת מאבקים אחרים בחברה הישראלית? האם זו תגובה "דורית" של צעירים "מפונקים"? מה עמדת הממשלה לגבי המאבק? מהי "המעטפת העולמית" של המאבק? ואיך ניתן להמשיך מכאן? כאמור, מדובר בסיכום של שלב במערכה.
עד עתה, לא פעם ולא פעמיים, פרשנים, פוליטיקאים בימין ואף אנשי אקדמיה מסוימים ניסו "להספיד" את הצעירות והצעירים, הנאבקים למען דיור הולם. הפגנת הרבבות ההמונית, שנערכה במוצאי-שבת, 23 ביולי, בתל-אביב הוכיחה, שהידיעות על מותה של המחאה היו מוקדמות.
האם זה מאבק מבודד? קרי: האם המאבק של הצעירות והצעירים נולד "משום מקום", מ"צעירים מפונקים, המחפשים דיור זול במרכז תל-אביב", או שזה ביטוי נוסף להתמודדות של דור צעיר עם השלכותיה החברתיות והכלכליות של המדיניות הניאו-קפיטליסטית הקיצונית הממושכת? לא ניתן להפריד את המאבק למען דיור סביר במחיר סביר משביתת העובדים הסוציאליים בתחילת השנה ומשביתתם הנמשכת של הרופאים. בשלוש המחאות שצוינו – חברתיות ומעמדיות – בולטת השתתפותם של אנשי מקצוע צעירים, לרבות סטודנטים, במערכה. זה דור פעילים חדש, שהתחנך על ברכי "המצוינות" והחתירה לעושר ולאושר אישיים במסגרת הסדר החברתי הקפיטליסטי – שבעצם הפך אותם לקורבנותיו.
האם זה מאבק "דורי"? במילים אחרות: האם רק צעירים לוקחים חלק במאבק הזה? הפרשנים הנוטים לייחס את השורשים החברתיים של המאבק "למעמד ביניים שבע", מסתירים את השורשים המעמדיים העמוקים של המאבק החברתי למען דיור. מדובר בצעירות ובצעירים עובדים בעלי השכלה גבוהה, בחלקם בנים למשפחות שכבות ביניים מבוססות, שעתידם לוט בערפל נוכח מחירי הדיור המטורפים ושוק העבודה הפרוע. החיבור שנוצר באופן טבעי בין מחאת הדיור לשביתת הרופאים המתמחים ולעובדות הסוציאליות ולמורים מלמד, כי בעיקרו זה מאבק של עובדים למען שמירה על רמת החיים. דווקא משום כך בולטת בהיעדרה ההסתדרות הכללית. יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, עשה בשנה שחלפה כל שביכולתו, כדי לטרפד את מאבק העובדים הסוציאליים, וכעת הוא מתעלם בעקביות מהמאבק הממושך של האחיות, ולא נוקט כל צעד, כדי לבסס קשר בין מאבק האחיות לסכסוך העבודה של הרופאים. נוסף לכך, עיני לא שומע ולא רואה את הזעקה העולה מהמאהלים ברחבי הארץ. בכך, הוא מועל בתפקידו.
מדוע הממשלה אינה מסוגלת לתת מענה לדרישות המוחים? שאלת הדיור, הפכה מרכזית עבור שכבות עם רחבות. בקרב העובדים בשמונת עשירוני השכר הנמוכים. רכישת בעלות על דירה הולכת ונעשית נדירה יותר. אלה פירותיהן של עשרות שנים של הפרטת הדיור, של ספסרות באדמות המדינה ושל התעשרות הקבלנים על חשבון הרוכשים. במהלך שנתיים ומעט יותר של כהונת ממשלת נתניהו-ליברמן, הוצגו שש תוכניות "להוזלת הדיור", שכולן הסתיימו בעלייה מתמשכת במחירי הדירות והשכירות.
הממשלה הנוכחית שבויה בקונספציות ניאו-ליברליות קיצוניות. בשל מדיניותה בשירות כרישי הנדל"ן והטייקונים למיניהם, ממשלה זו אינה מסוגלת לפקח על מחירי השכירות, לבנות ביוזמתה רבבות דירות במסגרת הדיור הציבורי, לקדם מדיניות אמיתית של דיור בר-השגה, ולהעניק משכנתאות לזוגות הצעירים – שלא באמצעות מנגנוני השוק.
האם המאבק של תושבי המאהלים דומה למאבק הצעירים בכיכר א-תחריר? הוא דומה ולא דומה. הוא דומה בגלל הרכבו המעמדי. אך הוא שונה, שכן המאבק בכיכר א-תחריר הוא תולדה של שלוש שנות שביתות ומערכות מעמדיות לוחמות נגד משטרו של מובארק.
על מנת שכיכר הבימה תהפוך לכיכר תחריר של ממש, הכרחי לגבשה כמערכה פוליטית נגד הממשלה ותפיסותיה הקפיטליסטיות; הכרחי לצרף למערכה ארגונים חברתיים נוספים, ובייחוד – איגודים מקצועיים וועדי עובדים, מעבר להתאחדות הסטודנטים הארצית שכבר התגייסה למערכה. תנאי להצלחת מאבק לשינוי חברתי לטובת העובדים והסטודנטים, הוא היותו מאבק יהודי-ערבי ארצי, דמוקרטי ומקיף – מאבק עממי נגד ממשלת הימין.
