על רקע התוצאות הדלות של השמאל ההודי בבחירות, האומנם המוצא הוא קו סוציאל-דמוקרטי?

בבחירות שהתקיימו לאחרונה בהודו, נחלה חזית השמאל (שבהנהגת המפלגות הקומוניסטיות), מפלה קשה, בהפסידה את הרוב בפרלמנטים של מדינות מערב בנגל וקראלה, שבמסגרת פדרציית המדינות, המרכיבות את הודו.   מאז הבחירות, מנהלים הקומוניסטים, יחד עם שותפיהם בחזית, דיון פוליטי ורעיוני בגורמים שהביאו לתבוסה.

להלן עיקרי מאמר, שנכתב בידי הכלכלן המרקסיסט, פרופ' פרבהאט פאטנאיק, המלמד כלכלה מדינית באוניברסיטה ע"ש נהרו בניו-דלהי. המאמר פורסם ביומון בשפה האנגלית "הטלגרף", היוצא לאור בהודו, והוא דן בהרחבה במושג האימפריאליזם וביחסו של השמאל אליו, נושא האקטואלי מאין כמוהו באזורנו, במיוחד בתקופה זו.

* * *

באחת מתוכניות הטלוויזיה, שבה התקיים דיון בעקבות תוצאות הבחירות בהודו, הפרשנים באולפן התבקשו להשיא עצה למחנה השמאל: כיצד יוכלו להשתקם לאחר ההפסד בקלפיות בשתי המדינות בהודו, שעד לבחירות האחרונות היו בשליטתו? העצה שנתנו המשתתפים בדיון לקומוניסטים בהודו: תשכחו מלנין, היפכו לסוציאל-דמוקרטים. היועצים האלה סבורים, כי מחנה השמאל צריך להיות אסיר תודה להם על דאגתם לעתידו… אך האם על השמאל בהודו לקבל עצה זו ולהפוך לסוציאל-דמוקרטי?

ההבדל היסודי בין הסוציאל-דמוקרטים לקומוניסטים הוא העובדה, כי האחרונים משתמשים, לצורך ניתוח המציאות, במושג 'אימפריאליזם'. כל יתר ההבדלים בין שני הזרמים נובעים מהבדל יסודי זה. ואכן, הפילוג באינטרנציונל השני נבע משאלת היחס למלחמת העולם הראשונה, דהיינו – מהיחס לאימפריאליזם.

בעקבות הפילוג, בצד אחד היו אותם סוציאל-דמוקרטים ימניים, שתמכו במלחמה שהכריז מדינותיהם. לתפיסתם, לא היה מדובר במלחמה אימפריאליסטית, אלא במלחמה מוצדקת 'להגנת המולדת'. בצד השני היו אותם סוציאל-דמוקרטים שמאליים, שהגיעו למסקנה, כי המלחמה היא אימפריאליסטית, וכי אסור להם לתמוך במאמציהם של בעלי-ההון מהארצות השונות להשיג לעצמם, בכוח הזרוע, עוד טריטוריות, משאבים ויתרונות כלכליים. התקיימה גם עמדת ביניים, שלישית, שביקשה לפשר בין שני הקווים המנוגדים, אך זו הפכה עד מהרה שולית. ללמדנו, שבשאלות של מלחמה ושלום, היעדר אמירה ברורה מביא לאי-רלוונטיות ציבורית. בקיצור, לאחר פולמוס סוער, האגף השמאלי של הסוציאל-דמוקרטיה פרש אז מהאינטרנציונל השני והקים את המפלגות הקומוניסטיות.

מפילוג זה ניתן ללמוד עד כמה חשובה שאלת היחס לאימפריאליזם כקו מפריד בין הסוציאל-דמוקרטים  לקומוניסטים.    שאלה  זו   קשורה   גם  לשאלת  אופיו  של המשטר והצורך בשינויו: אם ניתן, כפי שטוענים הסוציאל-דמוקרטים, להפוך את אופיו של הקפיטליזם, כך שיהיה משטר שוחר שלום, שאינו יוזם מלחמות וכיבושים – אז, לכאורה, לא קיימת סיבה לחפש פתרון מעבר לקפיטליזם, פתרון סוציאליסטי.

לכן, לייעץ לקומוניסטים להפוך לסוציאל-דמוקרטים, פירושו של דבר – גם להמליץ להם לוותר על המטרה היסודית של בניית חברה סוציאליסטית, ולדחוק בהם לוותר על ההתנגדות העיקשת לאימפריאליזם.

אחד ההבדלים המרכזיים בין הקומוניסטים לבין עמותות וארגונים בלתי-ממשלתיים, ובכלל זה המתקדמים שביניהם, הקשורים בפורום החברתי העולמי, הוא בדיוק בשאלת היחס לאימפריאליזם. עמותות מתקדמות רבות מתחו ביקורת על ארה"ב בשל מעורבותה הצבאית בשורה של ארצות. חלקן אף השתמשו בביטוי "אימפריאליזם", כדי לתאר מציאות זו, וביניהן אף כאלה שהצביעו על האינטרסים החומריים מאחורי המלחמות. אך המייחד את הקומוניסטים, לעומת כל יתר המחזיקים בעמדות אלה, הוא שאין הם סבורים שמדובר בתופעות מבודדות, אלא בביטוי שיטתי של סדר חברתי, הנובע מעצם טבעו של הקפיטליזם.

אם הקומוניסטים בהודו יאמצו את עצותיהם של פרשני הטלוויזיה ויחדלו להתנגד לאימפריאליזם, הם לא רק ייבלעו בים המפלגות הפוליטיות ויאבדו את ייחודם, אלא גם יפקירו את משימת ההתנגדות לאימפריאליזם לידי אלה המציגים עצמם כמתנגדים, לרבות קיצונים דתיים.

השינוי, שעל הקומוניסטים בהודו לחולל, אינו כרוך בוויתור על ההתנגדות לאימפריאליזם, אלא דווקא להיפך – הוא כולל הגברה של התנגדות זו. על הקומוניסטים לעמוד על משמר זכויותיהן של השכבות העממיות, ולהבטיח שהאימפריאליזם והתאגידים המקומיים והזרים לא יגרפו רווחים על חשבונן. כמו-כן, עליהם להבטיח, כי בתוך המפלגה הקומוניסטית עצמה יתקיים מרחב פתוח לדיונים, ויכוחים וגם לאי-הסכמות. על המפלגה להיות לחממה של רעיונות ודעות, ולא למסגרת נוקשה, שבה החלטה כזאת או אחרת של בירוקרט מקומי, באחד האזורים שבשליטת השמאל, מחייבת, מתוך משמעת מפלגתית, את כל הקומוניסטים בהודו להתייצב לצידה ולהגן עליה.

יש שישאלו: האם אין בהצעתי זו, הלכה למעשה, משום הצעה להפיכת המפלגה לסוציאל-דמוקרטית? התשובה היא לא. רוזה לוקסמבורג דחתה את הסוציאל-דמוקרטיה, והיא נרצחה בידי חיילים, שצייתו להוראות ממשלה סוציאל-דמוקרטית גרמנית. אך היא בפירוש לא האמינה במפלגה, בה שוררת דעה אחת בלבד. לעמדתה זו היה שותף גם לנין.

תהיה זו טעות, תיאורטית והיסטורית, לזהות בין מושג הסוציאל-דמוקרטיה לבין קיומו של דיון פתוח, המסוגל להכיל גם עמדות מנוגדות. לכן, העצה שמשיאה האליטה ההודית לקומוניסטים, בדבר הפיכה לסוציאל-דמוקרטים, אינה מבטאת אלא את סתגלנותם כלפי האימפריאליזם, ואת ריחוקם מהעם העובד.