זו הייתה תמונה לא שגרתית: ראש הממשלה, נתניהו, עצמו עולה ב-4 ביולי על בימת הכנסת, כדי להציג הצעת חוק ממשלתית ברוח "פתרונות הבזק" האהובים עליו, והפעם בתחום תהליכי התכנון והבנייה. שני חברי כנסת בסיעת חד"ש התפלמסו עם הצעת החוק, שאושרה לבסוף בקולות הקואליציה.

ח"כ חנא סוייד: הצעה שלא תפתור בעיות דיור, לא בת"א ולא בסחנין

ראש הממשלה לא הציע פתרון אמיתי לבעיה של עליית מחירי הדיור, והצעת החוק שיזם אינה מתמודדת באמת עם משבר הדיור הקיים בארץ.

נתניהו הבטיח להגדיל את ההיצע של דירות. אך בישראל קיימות, על הנייר, מאות אלפי דירות זמינות, שאינן נבנות בפועל. לכן, אם התוכנית להאצת תהליכי התכנון והבנייה תגדיל עוד יותר את מלאי הדירות על הנייר, עדיין יהיה קשה להפוך את הדירות האלה מתוכנית למציאות.

הניסיון לימד, כי האינטרס של האוצר, קרי: של נתניהו, אינו הוזלת הדירות בישראל. האוצר דווקא הפיק תועלת מהעלייה התלולה במחירי הדירות בישראל בשנים האחרונות. העלאת מחירי הדירות מגדילה את נתוני התוצר הלאומי (התל"ג), ובזה האוצר מתפאר ללא הרף. עליית המחירים על הדיור גם מגדילה את הכנסות המדינה ממסים, וזו תועלת לאוצר, אשר מוותר להון על מס הכנסה ומס חברות. לכן איני סבור, שמטרת נתניהו היא, אכן הוזלת מחירי הדירות.

לכך יש להוסיף את הבעיה שתהיה לאוצר, כאשר יוזלו הדירות: במקרה של הוזלה, אלה שנטלו הלוואה תמורת משכנתה על דירה במחיר גבוה, ייקלעו לבעיה קשה, המכונה negative equity, כלומר: ההלוואה שנטלו תהיה גבוהה ממחיר השוק של דירתם. הבנקים, שיחששו להחזר ההלוואה, ילחצו, יהיו כאלה שימכרו את דירותיהם במחיר נמוך מהמחיר שהם קנו, והתוצאה עלולה להיות – מפולת בשוק.

בניגוד לנתניהו, איני חושב, שהבעיה היא רק הפער בין ההיצע של דירות לבין הביקוש להן. במחירים הגבוהים הקיימים, שכבות רחבות אינן יכולות כלל לרכוש דירה במחיר ממוצע, אפילו יעבדו לכיסוי ההוצאה במשך כל חייהם. זו סיבה לכך, שדירות נותרות על הנייר ואנשים אינם רוכשים דירות.

תוכנית נתניהו מתעלמת במכוון מהיישובים הערביים, הסובלים מבעיות דיור קשות. לפי הצעת החוק יקודמו רק תוכניות בנייה, שבהן 80% משטח הקרקע הם בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. אך ביישובים הערביים, 80% מהאדמות לבנייה הן פרטיות. זו אפליה מובהקת בחקיקה. ביישובים הערביים נבנו רבבות יחידות דיור ללא היתרי בנייה. אך תוכנית נתניהו אינה מעניקה לגיטימציה לבתים אלה. לכן תוכנית זו לא פותרת שום בעיה של דיור, לא בתל-אביב ולא בסחנין.

ח"כ דב חנין: חגיגה לכרישי נדל"ן, לא לזוגות צעירים

מדינת ישראל השכילה בעבר ליזום ולבצע  בנייה ציבורית של דירות בהיקף גדול. אותן דירות היו בזמנו מה שאנו מכנים היום דיור בר-השגה. אבל הרעיון הבסיסי הזה אינו מוזכר אפילו בהצעת החוק שיזם נתניהו. אין בהצעת החוק הזו אפילו רמז למנגנון של בניית דירות להשכרה. במקום זאת אמורה הצעת החוק לעסוק ב"האצת התכנון והבנייה".

אך בישראל יש היום 160,000 דירות מאושרות מבחינה תכנונית. למה הן לא משווקות? כי לקבלנים לא כדאי לשווק אותן כרגע. הם מחכים לעליית מחירים נוספת. בהצעת החוק אין סעיפים שמטרתם ללחוץ על הקבלנים לשווק את הדירות שכבר תוכננו.

הצעת החוק החדשה היא בעצם גרסה גרועה עוד יותר של חוק ועדות החירום הקודם, חוק הוול"לים, שהיה חוק גרוע. במקום ול"לים, אנו נקבל עתה וד"לים. אך בעקרו של עניין, גם החוק החדש עוסק רק בבנייה למגורים ומתעלם מהחובה לספק לשכונות החדשות גם פתרונות תחבורה ותעסוקה, גני ילדים ושאר שירותים ציבוריים.

הצעת החוק הממשלתית מבטלת במחי יד את תוכניות הבנייה המחוזיות שכל כך הרבה ידע הושקע בהן. היא מקימה "ועדות חירום", שעל החלטותיהן אי-אפשר לערער, גם אם מדובר בפגיעה קשה בשטחים פתוחים ובחופי הים.

לא אחר מאשר שר הפנים, אלי ישי, אמר בתגובה לרעיון שמאחורי הצעת החוק של נתניהו, כי אין צורך בכל החארטה-ברטה של רפורמות צעקניות, שאולי ישפיעו על השוק בעוד שנים רבות. מה שנחוץ הוא להגדיל את כוח האדם המועסק בוועדות התכנון והבנייה הקיימות: מבקרים את האיטיות בעבודת הוועדות הקיימות, אך לא מאשרים להן את התקנים החסרים לחברי ועדות וליועצים. נתניהו והאוצר מייבשים את  הוועדות המחוזיות בתואנה של קיצוץ המנגנון הממשלתי, והוועדות המחוזיות קורסות תחת נטל העבודה.

זו הצעת חוק אנטי-חברתית, שאין בה שום פתרון לזוגות צעירים ולחסרי דיור דלי אמצעים. זו אשליה לחשוב, שאם נוריד את הבקרה מהתכנון והוא יואץ, ויהיו עוד כמה תוכניות בנייה מאושרות – גם יוזלו המחירים של הדירות.

מאחורי הצעת החוק הזאת עומדים אינטרסים של כרישי  נדל"ן, המעוניינים להרוויח בלי שום התחשבות בצרכים חברתיים וסביבתיים. החוק החדש יסדר להם קיצור הליכים, אך לא יחייב אותם לבנות דיור בר השגה, למשל, או דירות של שלושה חדרים, המתאימות לזוגות צעירים.

כרישי הנדל"ן שרכשו שטחי קרקע בעבר, הקבלנים המגישים את תוכניות הבנייה והבנקים הנותנים את ההלוואות לרכישת הדירות – כולם יחד וכל אחד לחוד אינם מעוניינים בהוזלת הדירות. אך הממשלה, שהיא זו שיכולה להוזיל בבנייה ציבורית – לא תעשה זאת גם להבא.