מאת אליס וולקר, סופרת אמריקאית
מדוע אני נוסעת עם משט החירות השני לעזה? אני שואלת עצמי שאלה זו, על אף שהתשובה ברורה לי: מה אעשה אם לא זאת?
ספינתנו תישא מכתבים לתושבי עזה. מכתבים המבטאים סולידריות ואהבה. זה יהיה כל מטענה של הספינה. אם הצבא הישראלי יתקוף אותנו, יהיה זה כאילו תקפו את הדוור, והמאורע עשוי להירשם כרגע מצחיק בספרי ההיסטוריה. אך אם הם יפגעו בנו, יפצעו ואולי אף יהרגו, כשם שעשו במשט החירות הקודם, מה תהיה התגובה בה יהיה עלינו לנקוט?
ובכן, בסרט הקולנוע "גנדי" ישנה סצינה, שאותי מרגשת: כאשר המפגינים ההודים הבלתי-חמושים מתייצבים למול החיילים החמושים של האימפריה הבריטית. החיילים מכים אותם ללא רחם, אבל ההודים ממשיכים להתייצב.
לא רק דמותם של גנדי ואנשיו עומדת לנגד עיניי. ההשתתפות במשט היא, עבורי, גם הזדמנות לשלם חוב מוסרי, לאותם פעילי זכויות אזרח יהודים, שסיכנו את חייהם בהתייצבם לצד השחורים בדרום ארה"ב, בשנות השישים של המאה הקודמת.
פעילים כמו מיכאל שוורנר ואנדרו גודמן, ששעו לקריאותינו והתייצבו לצדנו, בשעה שממשלתנו, אז כהיום, התמהמה בהושיטה עזרה למפגינים הבלתי-אלימים. אומץ ליבם הביאם לעמוד מול אלות ומול כדורי רובים, במחוז נשובה שבמדינת מיסיסיפי, והם הוכו ונורו למוות, לצד ג'יימס צ'אני, צעיר שחור.
כך שלמרות שהספינה בה אפליג נקראת "התעוזה שבתקווה", בלבי היא מניפה את דגלם של גודמן, צ'אני ושוורנר.
ומה יהא על הילדים הפלסטינים, שלא הוזכרו כלל בנאומו של הנשיא אובמה על המזה"ת? ילדים אשר על קיומם המגודר, המאוים, והמוכה עוני, יצקו קיתונות של בוז, בדמות מחיאות הכפיים הסוערות, להן זכה ראש ממשלת ישראל, בנאומו בקונגרס האמריקאי.
עלינו להבטיח, כל הזמן, כי הילד הערבי, הילד המוסלמי, הילד הפלסטיני, הילד האפריקאי, הילד היהודי, הילד הנוצרי, הילד האמריקאי, הילד הסיני, הילד הישראלי, יהיו שווים כולם זה לזה, ושווים לכל ילדי העולם. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לעצור את התהליכים המולידים פחד אצל עוד ועוד ילדים.
חברי הטוב ביותר, בעלי, מגן נלהב על זכויות האדם של השחורים, והיה כזה גם בתקופת ההפרדה הגזעית. שאלתי אותו פעם: כיצד מצאת את דרכך אלינו, אל השחורים, בשעה שנזקקנו לך כל כך? מהם הכוחות שעיצבו את תגובתך לעוולות הגדולים שנעשו לשחורים, באותן השנים?
חשבתי שסיבותיו בוודאי היו הצעדות הגדולות, הנאומים, המופת של מרתין לותר קינג, ושל כל יתר הפעילים והמנהיגים שהפגינו אומץ בלתי רגיל. אבל לא זו הייתה תשובתו. בחושבו לאחור, הוא נזכר במאורע מילדותו, שהיה זה שהובילו לקחת חלק במאבקנו.
הוא היה ילד קטן, בדרכו חזרה מהישיבה, בה למד בשעות אחר הצהריים, לאחר בית-הספר. אימו, רואת חשבון, עדיין הייתה בעבודה. הוא היה לבדו, ולעיתים קרובות הטרידו אותו ילדים מבוגרים יותר. באחת הפעמים, שניים מהנערים חטפו את הכיפה שלו, לעגו לו, נמלטו איתה, ולבסוף – השליכו אותה מעבר לגדר.
שני נערים שחורים, שעברו במקום, ראו אותו בוכה, והחליטו לרדוף אחרי הנערים שחטפו לו את הכיפה. לאחר שתפסו אותם, הם הכריחו את הנערים לטפס על הגדר, למצוא את הכיפה, לנקות אותה מהאבק שדבק בה, ולהשיב אותה חזרה לראשו.
אני רוצה שהעולם ינקה את האבק מרעיונות הצדק והכבוד, ויניח אותם חזרה על ראשם של הילדים הפלסטינים. לא יהיה זה צדק מושלם, וגם לא כבוד מושלם, משום שהעוולות היו כל כך כבדים. אך אני מאמינה שזה צעד שחובה עלינו לעשותו.
זו הסיבה שאני מפליגה.
(הרשימה פורסמה ב"גארדיאן")
