כמה הרהורים בעקבות ההתפתחויות הכואבות בסוריה
מאת עאידה תומא-סלימאן
ברור לכולם, כי הענק הערבי, שיצא מהבקבוק בחודשים האחרונים, אינו מתכוון לחזור בו או לוותר על דרישותיו הלגיטימיות למען חיים נטולי קיפוח והשפלה לעמים הערביים, למען זכותם של עמים אלה לקבל חלק צודק מהטוב הכללי באותן מדינות. כמו כן, לא יוותרו עמים אלה על זכותם לדמוקרטיה, המאפשרת להם לממש את זכותם להגדרה עצמית ולבחירת ממשלותיהם וצורת משטריהם.
המהפכות הערביות צעדו את הצעד הראשון בכיוון בניית אותה מציאות ערבית חדשה. הנטייה העממית לרומנטיקה מהפכנית מתייחסת לתנועות העממיות בעולם הערבי כמקשה אחת ומציירת תמונה אידיאלית של תנועות אלה, המניפות סיסמאות, שאנחנו אכן תומכים בהן, כמו: "אם העם החליט לחיות, הגורל חייב לציית", "אם העמים יתקוממו, הם ינצחו". הפרגמאטיות הפוליטית והאנליזה המרקסיסטית מכריחות אותנו להיחלץ מרמת האוטופיה והרומנטיקה ולבחון את המצב הפוליטי השונה בכל אחת ואחת מהמדינות הערביות; את ההתייחסות של הכוחות הזרים, וליתר דיוק הכוחות האימפריאליסטיים וגרורותיהם באזור למהפכות אלה; ואת האינטרסים של אותם כוחות.
עלינו לנתח את אופי הגורמים, הפועלים במסגרת אותן מהפכות עממיות: הכוחות העממיים, המפלגות והתנועות הפוליטיות, ואת יחס הגומלין בין אותם כוחות לבין ההתפתחויות. עלינו לנתח גם את הדרישות, שמציב כל אחד מהכוחות האלה, ואת הקשר בינו לבין הגורמים הזרים, כמו גם את מידת הייצוג בו זכו הכוחות העממיים באותן מדינות.
למרות המורכבות שציינתי לעיל, העקרונות הבסיסיים מראים, כי העמדה השמאלית והקומוניסטית המהפכנית מכתיבה, ראשית לעמוד לצד העמים ולהביע סולידריות עם האינתיפאדות שלהם נגד הקיפוח והעושק, שאותם עמים היו קורבנותיהם, גם אם בשיעור שונה. לכן אין כלל שום ויכוח על הזכות של העם המצרי, התוניסאי, התימני, הבחרייני, הסורי וכל ייתר העמים הערביים לצאת במהפכה נגד אותם משטרי עריצות, השולטים בהם עד עצם היום הזה.
מה שקורה במצרים ובתוניסיה מראה, שמהפכות אלה לא הגיעו לקיצן. נכון שעלה בידי אותן מהפכות להפיל את ראש הפירמידה ואת הפמליה הקרובה לו ביותר. אבל עקירת שורשי אותו משטר, המגיעים למעגלים שונים בתוך החברה עצמה, בסעיפי החוקה והצבא, שקיבל עוצמה חדשה לאחר שצידד בהמונים מהשבועות הראשונים של המהפכה – דבר שנתן להנהגת הצבא מעמד שאי אפשר להתעלם ממנו בתקופה בין המהפכה העממית לבין תקופת ההתמסדות של אותה מהפכה, היא משימה שלא הושלמה עד היום. עדיין נאבקות המהפכות המבורכות האלה בכוחות האנטי- מהפכניים ובכוחות האימפריאליסטיים, המנסים לגנוב את הישגי המהפכה לטובתם. אנחנו סומכים על אותם המונים מהפכניים, שישכילו לשמור על הישגיהם.
הפעילות העממית ותגובת המשטר
בהסתמכנו על החשיבה האנליטית, המנתחת את כל מרכיבי התנועות העממיות, איננו יכולים להתייחס למה שקורה בסוריה אך ורק על בסיס הרומנטיקה המהפכנית, ללא התבוננות במרכיבים אחרים הנאבקים זה בזה. יותר ויותר נחשפים הניצנים של עליית אותם מרכיבים על גל הפעילות העממית הספונטנית בסוריה.
אנו מודעים בהחלט לאינטרסים האימפריאליסטיים, שמבטאים ההנהגה בארה"ב ובכמה ממדינות אירופה וכן משטרים ערביים, אשר עדיין עושקים את בני עמם באזור. כל אלה אינם יכולים להרשות לעצמם לפספס את ההזדמנות לצייר את המפה הפוליטית החדשה במזרח-התיכון. תהיה זו נאיביות מצידנו, אם לא נביא בחשבון את המרכיב הזה, שהתבהר עוד יותר בעקבות גלויי הדעת של אנשי הממשל האמריקאי והתנאים שהציבו בפני משטרו של בשאר אל-אסד. מתברר גם התפקיד שממלאת במשוואה תורכיה, הפועלת לפי השאיפה של ממשלת ארדואן ומפלגתו להחזיר לתורכיה את תפקיד השחקן המרכזי, המשווק באזור את המדיניות האמריקאית של המקל והגזר.
תחילתה של הפעילות העממית בסוריה הייתה תוצאה של הפגנות של פעילי שמאל, שהיסטוריית המאבק שלהם אינה מוטלת בספק, ואשר פעלו זה מכבר נגד מדיניות כבילת החופש והקיפוח בסוריה. כמה מאותם פעילים היו קורבנות של מעצרים ארוכים ושל עינויים בבתי הכלא של המשטר הסורי. פעילים אלה הם בעלי עמדות שמאליות ופטריוטיות שאינן מוטלות בספק. אותם פעילים התחילו את ההפגנות למען שחרור חבריהם מבתי הכלא של המשטר. בעקבות זאת, הם עצמם נעצרו ואילו ההפגנות נמשכו והתרחבו לממדים עממיים, והקיפו לא רק את האליטות האינטלקט-אליות. הן הניפו את הסיסמאות: "העם הסורי לא מציית להשפלה" וכן "אחד, אחד, אחד, העם הסורי עם אחד". הדרישות העיקריות, שהציגו אותן הפגנות, היו: רפורמות במשטר, ביטול צווי החירום, ושינוי סעיף מספר 8 בחוקה, המאפשר רק למפלגת הבעת' להיות המפלגה השלטת במדינה.
השאלה הראשונה היא, איפה קרתה התפנית בהתקוממות הזאת. מדוע התגובה המיידית, בשלב המוקדם הזה של המשטר, הייתה ניסיון לשבור את ההפגנות, ירי במפגינים ומעצר של אלפים מהם? מדוע למרות ביטול צווי החירום, יצאו טנקים לרחובות וירו במפגינים? מדוע הוועדה לדיאלוג לאומי, שהקים המשטר, הורכבה, כפי שהתברר לאחר מכן, בעיקר מאנשי המשטר ממפלגת הבעת', מנציג אחד של המפלגה הקומוניסטית הסורית, משגרירים ומשרים לשעבר, או במילים אחרות – הוקמה ועדה, שנותרה שבויה בידי המפלגה השלטת ושלטון היחיד? הרי כל זה התרחש בליווי הרג אזרחים ועקירת אזרחים והאשמות הדדיות בין המשטר לבין האופוזיציה.
יכול להיות, שבין כוחות האופוזיציה קיימים כוחות עם סדר יום מפוקפק, בעלי קשרים מפוקפקים עם הכוחות הזרים, המשרתים, ביודעין או שלא ביודעין, את אויבי המהפכה ואויבי העם הסורי כולו. אבל השאלות הלגיטימיות בדבר הסיבה שבשמה מסרב המשטר בסוריה לפתוח את הדלתות בפני התקשורת על כל גווניה, עדיין נותרו.
הברירה השגויה בין עריצות לבין כניעה לתכתיב
השאלה השנייה, שעדיין ניצבת במלוא משקלה בפנינו, היא, מדוע על העם הסורי לבחור אך ורק בפתרון אחד מבין שניים: או משטר עריץ, לרבות דיקטטורה של משפחה המורישה את השלטון, את הנהגת הצבא ואת ההון, בעוד העם נמצא בתחתית סולם העוני, או השתלבות בתוכניות האימפריאליזם העולמי ובתוכניות ההשתלטות של ארצות-הברית? האם אכן לא קיימת בפני העם הסורי והמשטר הסורי אפשרות שלישית? האומנם שילוב של הדמוקרטיה, אפילו היא ליברלית – עם צדק חברתי וסוציאליזם אמיתי, המתנגדים לתוכניות האימפריאליסטיות והציוניות הוא דבר בלתי-אפשרי בפוליטיקה המזרח-תיכונית?
אני מציגה שאלה זו בעת שהניסיון המצרי החדש מראה ניצנים של דוגמא שונה ומוכיח, שחלופה כזאת אפשרית. מספר החלטות, שביצעה מצרים לאחר המהפכה העממית, כמו פתיחת מעבר רפיח ותפקידה בהגעה לפיוס הפנים- פלסטיני, נוסף לחימום יחסיה עם איראן, מראה שחלופה כזאת אפשרית.
שאלה שלישית, המחייבת תשובה אמיתית, היא, האם משטר כלשהו יכול לעמוד נגד החתרנות האימפריאליסטית, כאשר אותו משטר עצמו אינו מושתת על רצון עמו – עם הגא בעמדות מדינתו, אשר מתנגד לכל התערבות בינלאומית, אם בגלוי ואם בנסתר, המתבצעת תחת גלימה של סיסמאות יפות? ואם אכן קיים משטר כזה, שאינו מבוסס על רצון עמו – האם זה טבעי ולגיטימי להטיל אשמת בגידה ברצונו של העם בכללותו? ובהקשר זה – מהן מגבלות השלטון? מהו תפקידו של אותו משטר, כאשר הוא מתעורר למציאות חדשה, שבה לאחר שהוא עצמו רדף את האליטה, שדרשה רפורמה וחופש, הוא מכנה חלקים גדולים מהעם "בוגדים במולדת, המקבלים סיוע מכוחות חיצוניים על מנת להפריד ולסכסך את העם"? איפה היה אותו משטר עד עכשיו? ומהם הצעדים שהוא אמור לעשות, על מנת להביא את המדינה לחוף מבטחים?
אנו נגד הבחישה האימפריאליסטית הזרה בכל מדינה ערבית. אנו נגד הכפפת העמים הערביים להשתלטות האמריקאית. אבל באותו הזמן אנו נגד הרג אזרחים, נגד עקירת משפחות ותינוקות, ונגד הרעבת מעמד העובדים בעילה של התנגדות או עמידה מן הצד…
כאשר נהרות של דם זורמים, האחריות להפסיק זאת מוטלת על משטרו של בשאר אל-אסד, מאחר שהוא השלטון, ומאחר שהוא נושא באחריות למרבית האזרחים ההרוגים. זו אחריותו של המשטר לעצור כל פורע חוק ולהעמיד אותו למשפט פומבי, ולא לירות ממטוסים ומטנקים.
על מנת למנוע הידרדרות נוספת, ככל הנראה צריך לנקוט צעדים יצירתיים, המטים תוך פרק זמן קצר ביותר את לשון המאזניים לטובת הדרישות העממיות הצודקות. בדרך זו תיפסק שפיכת דם הסורים ותחסם דרכם של כל אותם כוחות, אשר מנסים לנצל את המצב בסוריה לטובתם, כדי להשיג את מטרותיהם. אפשרות התמרון של המשטר הסורי מצטמצמת.
חשוב שכוחות האופוזיציה ישימו לב לניסיונות של כוחות מסוימים להסיט את ההפגנות והתנועה העממית ממטרותיהן החשובות. על כוחות אלה לשמור על המהפכה שלהם בדיוק כפי שעשו צעירי המהפכה המצרית בכיכר תחריר בקהיר. אני אומרת בהכרה ברורה, שהמתרחש בסוריה והפעילות הצבאית רק מחמירים את מורכבות המצב.
עדיין קיימת האפשרות השלישית – החלופה של הדמוקרטיה האמיתית, הצדק החברתי, החירויות וזכויות האדם יחד עם משטר, היכול לעמוד בפני החתרנות האימפריאליסטית והציונית. זוהי החלופה היחידה, שהענק הערבי יכול להגיע אליה, גם אם המחיר עולה והזמן אוזל.
עאידה תומא-סלימאן היא העורכת הראשית
של היומון "אל-אתיחאד", בו גם פורסם מאמר זה.
