שמי שיפא מנסור, ואני מגדירה את עצמי כנערה רגילה ממשפחה רגילה, הרביעית בין 6 אחים ואחיות. לפני שנה סיימתי 12 שנות לימוד, ויצאתי לחיים בהחלטה נחושה ולב גדוש בתקוה ובחלום ללמוד מקצוע, כל מקצוע שיוכל להבטיח את עתידי. מאז שהייתי ילדה קטנה ידעתי שהדרך להגשים את חלומי מתחילה במציאת עבודה שתאפשר לי לחסוך סכום כסף ללימודים.
שיפא מנסור (צילום: דוגרינט)
לא לקח לי הרבה זמן למצוא עבודה, ותיכף הבנתי מדוע. במשך השנה שחלפה עבדתי אצל שלושה קבלנים ערבים בשלושה בתי חרושת שונים, כאשר המשותף להם היה, ששלושתם העסיקו עובדות לפי חוקי הג'ונגל: השכר לשעה לא עלה על מחצית שכר המינימום הקבוע בחוק, יום העבודה נמשך בדרך כלל 13 שעות, ספגתי השפלה וקללות בלי סוף, שלא לדבר על זה שהם זייפו את תלושי השכר כדי לשוות להם מראה חוקי.
כאשר סאמיה נאסר הציעה לי לכתוב על ניסיוני בעבודה, התרגשתי מאוד, הרגשתי שאני ממש רועדת מעצבים ותחושת גועל. ההצעה החזירה אותי לתקופת העבדות, כמו סיוט שאני לא מצליחה להתפטר ממנו. הייתי בת 19, ותוך שנה אחת חוויתי את כל סוגי הניצול וההשפלה. כשעבדתי, חשתי שעל כל שקל שקבלתי, הקבלן לקח לעצמו שלושה שקלים, ובנוסף, הוא התייחס אלי כאל רכושו הפרטי, בלי הערכה, בלי כבוד, ובלי שמץ של אנושיות. תמורת 13 או 14 שעות עבודה ליום, קיבלתי בסך הכל 140 שקל, תעשו את החשבון בעצמכם.
מה שהכי מרגיז אותי, זה שכשהקבלן אמר לי שאשתכר 140 שקל בשביל 9 שעות עבודה, חשבתי שזהו המחיר המקובל. לא ידעתי כלום, לא ידעתי מה הם חוקי העבודה, ומה הוא שכר המינימום. הצרה היא, שהעבודה הייתה הרבה יותר מ- 9 שעות. בקושי ראיתי את אור היום. הייתי חוזרת מהעבודה סחוטה לגמרי, ישנה 7 שעות, וקמה לעוד יום של סבל.
כשהתחלתי לעבוד הייתה לי שאיפה עזה להוכיח את עצמי. אמרו לי שאם אתאמץ, ואוכיח לקבלן שאני רצינית, אוכל לקבל שכר יותר טוב. ברור שזה לא קרה. אף אחד לא העריך את המאמצים שלי, ואחרי שבוע שהתייחסו אלי כמו אל עבד, שבוע של צרחות ועלבונות, אבדתי את החשק להוכיח משהו למישהו. בשביל מה להתאמץ? כדי שינצלו אותי יותר?
כיום אני יושבת בבית, ומחפשת מקום עבודה שיעריך את עבודתי, ויתייחס אלי בצורה אנושית. אמי מייעצת לי, ואומרת שהעבודה היא מקור של כוח להווה ולעתיד, שאסור שאהיה עקרת בית כמוה, ומעודדת אותי לעבוד וללמוד כדי שאוכל להגשים את עצמי. אני מצדי בטוחה שזה מה שיקרה.
- פורסם במקור באתר "דוגרינט".
