מאת חן כהן. פורסם ב"דוגרינט"
לאחרונה סוערות הרוחות בגליל העליון סביב קיומה של קבוצת לימודי הנכבה, שהחלה את עשייתה בגליל לפני כחצי שנה כחלק מפעילויות למידה רבות שמספקת עמותת "זוכרות".
לטובת הקוראים שלא שמעו על עשייתה של הקבוצה, אומר בקצרה כי זוהי קבוצה הפתוחה לכלל הציבור. השתתפות בה היא ללא תשלום והתנאי היחיד להיכלל בה הוא התחייבות להגעה לכל המפגשים. בנוסף לפגישות השוטפות שלנו, התקיים בסוף שבוע שעבר ערב לכבוד הוצאת כתב-העת של העמותה, הנקרא "סדק". לקראת ערב זה הוצאנו פרסום המזמין את הקהל הרחב. תיארנו לעצמנו שלפרסום הערב יתלוו תגובות שליליות, שכן ישנם אנשים/כאלה אשר עושים הכל על מנת להפסיק את פעילותינו הלימודית בטענה כי היא מסיטה, הרסנית ומסוכנת.
למען האמת, עוד מתחילת המפגשים, בכל מקום שהתכנסנו הצליחו גורמים אלה להשפיע על האחראים במקומות השונים (מכללת תל-חי, ביה"ס התיכון ברוח דמוקרטית! "עינות ירדן" קיבוץ עמיר) אשר מיהרו לבקש מאתנו לנתק את היחסים איתם מחשש לפרובוקציות. ואני שואלת, מצד מי? האם ההחלטה היא לטובתי? להגן עלי מפרובוקטור? או שמא אני היא המסוכנת שיש להגן על הציבור מפניה?
התחנה הבאה הייתה קיבוץ הגושרים, שם נפגשנו במשך כמה חודשים ואף נקבע בו המקום לערב השקת כתב-העת "סדק". כאשר הגיעה השמועה לאוזני מתנגדנו העיקרי, הוא דאג להפיץ מכתב לכל חברי ותושבי קיבוץ הגושרים ובו, בין היתר, הוא "מזהיר" אותם כי מתחת לאפם מתארגנת קבוצה שבמטרתה לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל. כתוצאה מההד התקשורתי והקהילתי שנוצר התחלתי להפנים כי המציאות הזו מעוותת והרגשתי שאני וחברותי לקבוצה משתפות הפעולה העיקריות כאשר אנחנו "נכנעות" לה, ומצדיקות בכך את עמדותיהם של המתנגדים לנו.
הצטערתי לראות כי בכתבה שפורסמה ביום שישי במקומון הגליל העליון, הנקרא "מידע 8" לא הוזכרה תגובת עמותת "זוכרות" או אפילו תגובת המשתתפות. יתרה מכך, הצטערתי לראות שניתן מקום מרכזי לעמדותיו של אדם אשר שם לו למטרה להפיל את קבוצת הלימוד הזו, מסיבותיו שלו. סיבות אשר אני באופן אישי שמה עליהן סימני שאלה ותהייה.
ברצוני לספק לכם נקודת מבט אחרת כמי שלוקחת חלק פעיל בקבוצה זו. לשם כך אספר לכם ששמי חן כהן, אני בת הגליל העליון וסטודנטית לחינוך בתל-חי. על הנכבה שמעתי לראשונה רק במסגרת קורסים מסוימים בתל-חי, וגם אז הייתה זו התייחסות מועטה. בעקבות הקורסים האלה התחלתי להתעניין יותר ויותר בעניינים חברתיים-פוליטיים ונכנסתי לעשייה אקטיביסטית, בעיקר במסגרת המכללה, אך גם מעט מחוץ לה. שמחתי כאשר שמעתי על פתיחתו של הקורס מחברה קרובה והרגשתי שזו הזדמנות טובה להרחיב אופקים, לשמוע סיפורים ועדויות שונות ובעיקר להתחיל להבין את הסיבות שהובילו למציאות שלנו היום.
כמי שנולדה בגליל העליון, אוהבת את המקום ומחוברת אליו בצורה מלאה, איני מוכנה להיתפס כמי "שעושה דה-לגיטימציה למדינת ישראל" או לישובים בגליל, לצורך העניין. עמדותיי, שמאלניות ככל שיהיו, באות במטרה לקיים כאן אורח חיים תקין, נורמאלי, שקט המתבסס על לקיחת אחריות על העבר (של שני הצדדים) וקבלה הדדית. אני לא מוצאת לנכון להסתכל רק על העבר בטענות של מי התחיל עם מי, כמה ולמה. המציאות היא העובדה האמיתית, על העבר אפשר להתווכח. המציאות האמיתית היא שחיים כאן סוגים שונים של קהילות, תרבויות, עדות ודתות והשאיפה של כולנו צריכה להיות שבסופו של יום נוכל כולנו לישון בשקט.
עצם השתתפותי בקורס לא מעיד על כל רצון לערער את קיומה של מדינת ישראל, אלא רצון עז להבין את העם האחר היושב בקרבי ושעל ידי קבלת ההיסטוריה אחד של השני, נוכל לבנות עתיד משותף ושווה. האחריות כמובן היא לא רק עלינו, אבל כל עוד שפת אמי היא עברית, החובה שלי היא לפנות אלינו- דוברי העברית באשר הם. אני יודעת שבו בזמן יש מי שיפנה ל"צד האחר" בשפה אחרת. למדינת ישראל יש זכות קיום, זכות חשובה, אך אין לה זכות לשלול את קיומה של אומה אחרת – גם אם בעיני אנשים מסוימים אומה זו היא פיקציה. הם בשר ודם, בני ובנות אנוש כמונו וזכותם לקיים יחד אתנו (על הדרך אפשר להתווכח) חיים שקטים וטובים.
בסיפור הזה אני לא "האיש הרע" אני לא פועלת בחתרנות ואני לא מוכנה ששום אדם יוציא אותי, מבלי לדבר איתי ולו פעם אחת, כאויבת החברה. אם בעיניו אני האויבת שלו- זו זכותו על פי עמדותיו ודעותיו, אך כל עוד הוא מפנה אותן לגורמים חברתיים וציבוריים, ובכך הופך אותי ואת חברותי ללא-לגיטימית ולמסוכנת, חובתי וזכותי למחאות על כך ולהשמיע את קולי.
חבל לי שבמציאות של היום אדם בעל עמדות ימניות קיצוניות מתקבל כמובן מאליו. הגיע הזמן להגיד את האמת: יש עמדות פוליטיות-חברתיות שמושתקות מבלי כל ניסיון להסוות זאת. אנחנו לא חיים בשלטון מקרתיסטי וחופש ההתאגדות והביטוי צריך להיות נר לרגלינו כמדינה דמוקרטית.
