סוריה בין טבח אזרחים לבחישה מבחוץ

מאת תמר גוז'נסקי

ההתקוממות בסוריה, שהחלה בסוף ינואר 2011, נמשכת זה החודש החמישי, למרות הדיכוי שמפעילים הצבא וייתר כוחות הביטחון של המשטר הסורי. ההמונים בסוריה נאבקים למען חירויות דמוקרטיות, נגד השחיתות של המשטר ולפתרון מצוקות כלכליות. מעשי טבח במפגינים ומעצרים המוניים, שמבצע השלטון, ראויים להוקעה.

ההתקוממות בסוריה פרצה בהשראת ההתקוממויות במצרים ובארצות ערביות נוספות. גם דרכי המחאה דומות: הפגנות בכיכרות הערים, לוויות ההופכות הפגנות, שביתות מחאה. יחד עם זאת, המידע המגיע ממקורות שונים בסוריה מציג פרשנויות שונות לגבי האירועים.

המשטר הנוכחי בסוריה, משטר מפלגת הבעת ומשפחת אסד, קיים מזה חמישים שנה. הוא מצהיר על עצמו שהוא משטר לאומי-ערבי חילוני, וגם מנופף בחתירה לצדק חברתי. אולם מייד לאחר כינונו, פרסם המשטר שורה של חוקי חירום, שנותרו בתוקפם, ואשר פוגעים באופן חמור בחירויות האזרח, ואינם מתירים הפגנות.

משטר אסד (האב והבן) ניהל ומנהל מדיניות חוץ עצמאית, המתנגדת לציר הפרו-אמריקאי בראשות סעודיה במזרח-התיכון, ומתמיד בתביעתו להחזרת הגולן הכבוש לסוריה. אולם כאשר המשטר בסוריה משלב כבר עשרות שנים מאפיינים אנטי-אימפריאליסטיים עם דיכוי של זכויות אזרח וגילויים של שחיתות בשלטון, התוצאה היא – העמקת אי-האמון בקרב הציבור והתחזקות הדרישה לתמורות דמוקרטיות.

לצורך יישום משימותיו המדיניות והכלכליות-חברתיות, על משטר אנטי-אימפריאליסטי לגייס את העם לצידו במאבק משותף נגד ניסיונות להכניעו באמצעות התערבות מבחוץ וליבוי עימותים, ובאמצעות לחץ פוליטי וכלכלי מצד המעצמות האימפריאליסטיות ובעלות בריתן. התעלמות המשטר מהתביעות הצודקות של הציבור לדמוקרטיה, לחופש ביטוי ולחיים בכבוד דוחקת את העם לעימות בלתי-מתפשר עם השלטון. הנשיא בשאר אסד הבטיח, עם מינויו, לבצע רפורמות, אך הן היו מצומצמות הקף. גם לאחרונה, על רקע העימותים המחריפים בסוריה, התחייב בשאר אסד להנהיג רפורמות ולשחרר עצורים. אך האופוזיציה, מצד אחד, מתעלמת מההחלטות בעניין הרפורמות או מתייחסת אליהן בביטול, ואילו הצבא, מצד שני, ממשיך לבצע מעשי הרג ולאסור אלפי בני אדם.

ממשל אובאמה איים לאחרונה בהחרפת הסנקציות על סוריה, בתירוץ של תגובה לדיכוי המחאה העממית. אך חשוב להדגיש, כי הממשל האמריקאי הטיל סנקציות על סוריה בלי שום קשר להתקוממות ושנים רבות לפני שפרצה. מנקודת ראותה של ואשינגטון, סוריה הייתה ראויה לעונש רק משום שסירבה ללכת בתלם ההגמוניה האמריקאית במזרח-התיכון.

הממשל של ארה"ב וגורמים זרים אחרים, הבוחשים בנעשה בסוריה מזה שנים, מעודדים גם היום חדירת אלמנטים זרים לקלחת הסורית ומנסים לנצל לתועלתם את ההתקוממות העממית. הם מעוניינים שהגורמים שיתפסו את השלטון בסוריה, אם וכאשר יתמוטט משטר אסד, יהיו ידידותיים לארה"ב ויאמצו את תכתיביה. ניסיון הבחישה אינו פוסל את עצם ההתקוממות בערי סוריה ואינו מצדיק מעשי טבח באזרחים. אך הוא מצביע על מורכבות הגורמים המעורבים במתרחש בסוריה.

הניסיון של לוב הראה, כי התערבות צבאית מצד ארה"ב ובעלות בריתה אינה פתרון, אלא החמרה של הבעיה. מטרתה היסודית של המלחמה, שמנהלים צבאות נאט"ו בלוב, אינה להגן על העם הלובי ולייצב את המצב במדינה, אלא להבטיח את האינטרסים של ארה"ב ומדינות מערב אירופה. בינתיים, המלחמה בלוב מתארכת, מפילה קורבנות רבים, זורעת הרס, בעוד אנשי קדאפי ממשיכים מצידם במעשי הדיכוי וההרג.

המערכה הפנימית הקשה ורבת הקורבנות בסוריה סביב אופיו של המשטר, קווי מדיניותו הכלכלית-חברתית והקף החירויות הדמוקרטיות תימשך בעתיד הנראה לעין. קשה לחזות היום את תוצאותיה הפוליטיות.