מאת ד"ר יורם בלשר, לשעבר יו"ר ההסתדרות הרפואית. פורסם ב"דה מרקר".
כשחתמה ההסתדרות הרפואית ביולי 2000 על הסכם השכר עם המדינה והמעסיקים, האמינה הנהגת הרופאים דאז, ואני בראשה, כי הליך בוררות והידברות הוא הנכון לפתרון מצוקות המערכת. גם כיום אני מאמין בעיקרון זה, אבל לצערי הרב – לא במדינת ישראל.
בתרגילי סחבת ועיכובים בלתי נלאים הצליחו אנשי האוצר לגרור את הבוררות במשך יותר משמונה שנים. כשניתן פסק הבוררות, התגובה של האוצר והמעסיקים היתה היסטרית. בבחינת אשר יגורנו – בא לנו, הם טענו אז מעל כל במה כי התוספת בגובה 24% שנפסקה לטובת הרופאים תמוטט את המארג העדין והמורכב של השכר במגזר הציבורי – נבואה אפוקליפטית שכמובן לא התממשה.
עוד טענו אנשי האוצר בחוצפתם, כי בתמורה לתוספת המופלגת שקיבלו הרופאים, אלה האחרונים לא נתנו דבר בתמורה. לאנשי האוצר היה נוח מאוד להתעלם מהמציאות שבה הם עצמם התנגדו וסיכלו כל ניסיון של ההסתדרות הרפואית ושל הבוררים להנהגת רפורמות במערכת הבריאות. החזון האפוקליפטי של מתנגדי הבוררות מלכתחילה התגשם לתפישתם; הוצאת סמכות ההכרעה מידי האוצר והמעסיקים לגבי תוצאת ההסכם הקיבוצי היא זו שהביאה ל"אסון" לכאורה.
וכאן עולה השאלה – אם כה איומה ונוראה התוצאה דאז, כיצד שבים ומציעים המדינה והמעסיקים תהליך בוררות גם עתה? הדבר הרי עומד בסתירה מוחלטת לתפישת האוצר והמדינה השוללת בוררות מחייבת להסדרת יחסי העבודה ובפרט כשעל הפרק עומד חידוש הסכם שכר קיבוצי. איך ניתן להסביר שבימים אלה מוכנים שוב בכירי האוצר להתפרק מסמכותם ולהפקיע מידיהם בעצמם את הסמכות לקבוע את שיעור תוספת השכר לרופאים בהעבירם אותה לגורם שלישי? האם באוצר לא חוששים שבורר חדש ישמע את נימוקי הרופאים וחלילה ישתכנע? ומי יודע, אולי אותו בורר אשר יפסוק לטובת תוספת שכר ראויה, אפילו ישתכנע בטיעוני הרופאים המצדדים בהנהגת רפורמות במערכת הבריאות?
ההסבר התיאורטי היחיד שעולה בראשי הוא פשוט: באוצר מניחים שוב שהסחבת תנצח, שאולי הפעם יצליחו לגרור רגליים בכל תעלול אפשרי כדי שהבוררות תימשך לא שמונה שנים אלא אולי 16 שנים, אם בכלל תגיע לסיומה. קיימת גם אפשרות כמעט דמיונית שבאוצר מניחים כי לנוכח תוצאות הבוררות הקודמת, ישתכנעו הבוררים לשעות לטיעוניה של המדינה ולפסוק לרופאים תוספת נמוכה מכפי שהם מוכנים להקצות עתה. האפשרות הסבירה יותר בעיניי היא כי פקידי האוצר מניחים, כנראה, כי הבוררים יפסקו תוספת שכר של אחוזים בודדים, וכך ייחסך מהאוצר ומהמעסיקים להיכנס לדיון על רפורמות במערכת.
חיזוק להשערה זו ניתן למצוא בעמדה שהציג ראש אגף התקציבים בפני הבוררים דאז, שלפיה מצב המערכת מצוין, ולכן אין צורך בשום רפורמה. המחסור ברופאים, טען הממונה, הוא וירטואלי ואין להתרגש מאלה המציגים את הדברים באור שונה. על פי המוצע לרופאים, עמדה זו לא השתנתה גם כיום. כך או כך, ברור כשמש כי הליכה לבוררות תהיה מעשה איוולת של ממש. הליך הבוררות, למרבה הצער, אינו מתאים למדינת ישראל. האופציה היחידה שנותרה, איפוא, בידי הנהגת הרופאים, היא דרך המשא ומתן על כל הכרוך בו.
הנהגת ההסתדרות הרפואית בראשות ד"ר ליאוניד אידלמן מנהלת מאבק אחראי, מידתי וצודק להשגת היעדים הראויים שהציבה בפני הרופאים והציבור בישראל, שתומך במאבק ללא סייג. בשם החולים, המטופלים, הרופאים והציבור אני פונה אליכם, פקידי האוצר והמעסיקים: הפסיקו להיאבק ברופאים עד טיפת דמם האחרונה של החולים.
