אנו, חברי פסיכו אקטיב, עו"סים שלום, עמותת נע"ם – נשים ערביות במרכז ועמותת סנגור קהילתי בלוד, כותבים מכתב זה מתוך דאגה חברתית ומקצועית למצבם הנפשי והפיזי של בני משפחת אבו-עיד מלוד, בעקבות הרס בתי המשפחה. הדברים נכתבו לאחר ביקורים חוזרים ונשנים בשטח, תצפיות על הקורה למשפחות והקשבה להן.

הריסת בתים בלוד (צילום: אקטיבסיטלס)

להלן השתלשלות העניינים: בתאריך 13 בדצמבר 2010 הגיעו כוחות להרוס את בתיהם של 7 אחים מבני משפחת אבו-עיד, שמשפחותיהם מונות ביחד 56 איש, מהם 33 ילדים. על פי תיאור בני המשפחה, ההריסה נעשתה ללא הודעה מראש, באופן מפתיע ומבלי שניתנה להם הזדמנות להיערך ולהוציא את רכושם מהבתים. כל תכולת הבתים נהרסה והושחתה. ההריסה והדרישה לפינוי נעשו באופן תוקפני, ללא כל רגישות למצב המיוחד שהילדים והמבוגרים היו נתונים בו, ללא שום התחשבות וללא דאגה לסידורים אלטרנטיביים בכל תחום שהוא, למן מגורים, דרך לבוש ועד חינוך הילדים. ביום רביעי 2 במרס 2011 הגיעו שוב כוחות משטרתיים כדי להרוס תשתית לקרוונים שהמשפחות החלו לבנות, לדברי משפחת אבו-עיד, באישור העירייה. הפינוי נעשה באלימות והשפלה. חלק מהילדים והמתבגרים נפגעו. מספר מבוגרים ונערים נעצרו ליומיים ושוחררו למעצר בית/אוהל.

המצב בשטח כעת: בני המשפחות מפוזרים בין בתי מכרים, מחסנים ישנים ואוהלים. הילדים הפסידו מספר ניכר של ימי לימודים מבלי שנעשו מהלכים מסודרים להשלמת החסרים וחלק ניכר מהילדים לא מבקר באופן סדיר בבתי הספר, הסיבות להיעדרות קשורות בחרדה מלעזוב את הבית ובבושה על מצבם לעומת הילדים האחרים. חלק מהמתבגרים נוטים להסתגרות וגם זה עובר ללא תשומת לב מצד המוסדות שהיו יכולים לנגוע בדבר. חלק מהמבוגרים והילדים פיתחו תסמיני דחק (ASR) המאפיינים תגובה לאירועי טראומה, שעלולים להחמיר ללא סיוע מקצועי. יתר על כן, במצב שנוצר, הלכידות המשפחתית, שכה חשובה כמשאב התמודדות, התפוררה עם הרס הבתים. את עיקר כוחם שואבים בני המשפחה, מכוחם הפנימי ומתמיכה וביקורים של בעלי רצון טוב, ערבים ויהודים כאחד. כל אנשי המקצוע שביקרו בשטח כדי לבטא אמפתיה ותמיכה במשפחה, הביעו זעזוע מהדרך שבה אכפו הרשויות את הרס הבתים.

מבלי להיכנס להיבטים החברתיים החמורים של הדרך שבה התבצע הרס הבתים, אין כל ספק שבני משפחת אבו-עיד, שהנם תושבי לוד ואזרחי מדינת ישראל, מצויים במשבר עמוק ועברו אירועים טראומטיים וכי הם ראויים לעזרת רשויות הרווחה והחינוך, כמו כל אזרח אחר במצב משברי כל כך.

ברור לנו שגם אתם, כאנשי טיפול ורווחה שמנוסים במתן סיוע למשפחות במצבי טראומה קשים, מבינים את גודל הצרכים בשטח. אין לנו ספק שעמדת הרשויות כלפי המשפחה הזו אינה מקלה עליכם בבואכם להציע סיוע, ולכן היינו רוצים להציע את עזרתנו ככל שתצטרכו וככל שנוכל לתת. חשוב לנסות לעזור לבני המשפחה להפריד בין כעסם על הפגיעה בהם לבין תפיסתם את השירותים הסוציאליים והטיפוליים שהם יכולים לקבל, ועל כן אנו פונים אליכם כדי לסייע לכך שהמשאבים להם זכאים בני המשפחה יגיעו אליהם באופן מלא ומותאם.

המהלכים הבאים נראים לנו דחופים: א' מתן מענה לצרכים הבסיסיים של האנשים (לינה, אוכל, ביגוד וכדומה). ב' ליווי, תמיכה וטיפול מצד גורמי הרווחה, השירות הפסיכולוגי ומחלקת החינוך; כדחיפות ראשונה יש לעשות עבודה הן עם הילדים והן עם בתי הספר כדי למצוא דרך לעזור לילדים אלו לחזור למערכת החינוך.

פסיכו אקטיב – אנשי/נשות בריאות הנפש לזכויות אדם: http://www.psychoactive.org.il

עוס"ים שלום – עובדים סוציאליים לשלום ורווחה: http://www.ossim-shalom.org.il

סנגור קהילתי: http://www.advocacy.org.il