מאת תמר גוז'נסקי

הזחיחות הוואשינגטונית של ראש הממשלה נתניהו ממשיכה להנחות אותו גם בהופעותיו הפומביות בירושלים וברחבי ישראל. אך נדמה, כי אפילו הדי התשואות התכופות בקונגרס האמריקאי אינם מונעים ממנו לשמוע את אמירותיו של מאיר דגן, שעמד עד לפני שישה חודשים בראש המוסד.

בתחילת מאי אמר מאיר דגן, כי התקפה על אירן היא הדבר המטופש ביותר ששמע. הכרזה זו הניבה תנועת ביטול מצד לשכת ראש הממשלה. ועל כך הגיב דגן בפירוט רב יותר של אזהרתו (בהופעה באוניברסיטת ת"א, 1.6):

"חשוב לי להביע את דעותי. אני לא מוכן שיהיה על מצפוני מה שקרה ב-73'. הוויכוח הוא סביב דרכי הטיפול באיום האירני. יש לבחון כל אלטרנטיבה ואמצעי אחר מלבד מלחמה". ובהמשך:

"חשוב לדעת מה התוצאות של תקיפה באירן, מה יקרה יום אחריה, ובאיזו מציאות בינלאומית ישראל תמצא את עצמה. ההשלכה של תקיפה היא כניסה למלחמה אזורית. ואז במו ידיך אתה מספק את התירוץ הטוב להמשיך את תוכנית הגרעין. מכיוון שהאירנים יטענו: 'אנחנו הותקפנו על ידי מדינה שעל פי עיתונות זרה יש לה יכולת גרעינית מלחמתית, וכרגע אין לי ברירה ואני חייב להתגונן בפני מדינה שיש לה יכולות אסטרטגיות' – תירוץ חד-ערכי בשבילם לעבור לתוכנית גרעינית גדולה. צריך לדעת, שהמלחמה לא תהיה מול אירן בלבד, אלא מלחמה אזורית בהשתתפות סוריה – אם נצטרך לתקוף יעדי חיזבאללה בשטחם. האתגר האזורי שתעמוד מולו ישראל יהיה בלתי נסבל… מבחינת יכולת האש שלהם (- של חיזבאללה), הם מכסים את כל שטח ישראל, ולא תהיה הבחנה בין מטרות אזרחיות לצבאיות. אם אתה נכנס למלחמה, אך לא יודע איך תצא ממנה".

ומסקנתו:

"אני ממליץ לראש הממשלה לא לקבל החלטה לתקוף".

דגן, גם בהתרעתו מפני מלחמה נגד אירן, מדבר בלשון מערכת הביון, שבתוכה צמח. הוא אינו מספק ניתוחים מדיניים יסודיים, הוא אינו שולל עקרונית מלחמה נגד אירן וכל מלחמה אחרת, אלא מדגיש את הסכנות שבמבצע צבאי בתנאים הנוכחיים ואת המחיר שעלולה לשלם האוכלוסייה האזרחית. עצם הקישור שעושה דגן בין המשמעות של מלחמה נגד אירן לבין מלחמת אוקטובר 1973 נועד להמחיש את חוסר התוחלת שבה, מצד אחד, ואת המחיר הגבוה, שהיא תגבה, מצד שני.

האם הסכנה מוחשית?

מאיר דגן גם מסמן את האחראים לרקימת המזימה של מלחמה באירן, למרות האזהרות המושמעות:

"החלטתי לדבר, כי כשהייתי בתפקיד, אני, דיסקין (- ראש השב"כ) ואשכנזי (- הרמטכ"ל) יכולנו לבלום כל הרפתקה מסוכנת. עכשיו אני חושש שאין מי שיעצור את ביבי וברק" ("ידיעות אחרונות", 3.6).

אמיר אורן, הפרשן לענייני ביטחון של עיתון "הארץ", כתב ממש ביום בו נשא דגן את נבואת הזעם שלו (1.6), כי  ישראל תנסה להפציץ את אירן עוד הקיץ, תוך תיאום עם צבא ארה"ב, כדי להסיט את תשומת הלב מהכרזת המדינה הפלסטינית הצפויה בספטמבר. אורן הדגיש:

"המסקנה היא, שבין סוף יוני לסוף ספטמבר, גדולה במיוחד הסכנה שנתניהו וברק יחתרו למחטף אירני, גם כדי להסיט מראש סדר היום את הנושא הפלסטיני. כמו שהבהיר בית המשפט העליון לפרקליטי משה קצב, יש תוכניות לחופשת קיץ העלולות להתבטל".

המועד שבו נוקב אמיר אורן – הקיץ הקרוב, מתכתב עם תחזית שפרסם הפרשן האמריקאי ג'פרי גולדברג בירחון "אטלנטיק" (גיליון ספטמבר 2010), על בסיס שיחות עם עשרות בכירים ישראלים. גולדברג העריך לפני כעשרה חודשים, כי התקפה ישראלית על מתקני גרעין באירן תתרחש תוך שנה, ולפי הבנתו – אפילו ללא אור ירוק מארצות-הברית.

אין ספק, כי הרעיון, שנתניהו אובססיבי לגביו, של מלחמה באירן, עלה בשיחות שהוא קיים עם הנשיא אובאמה לאחרונה. הרי נתניהו חזר על עמדתו לגבי אירן גם בהופעותיו הפומביות.  ואולי עמדה שונה בנושא, שהביע אובאמה (בשל שיקולי כדאיות ונוחות שלו), הייתה אחד הגורמים לעימות ביניהם.

בכל מקרה עדיין זכור, כי ברק ונתניהו, שמאסו כנראה בעצותיהם של דגן ואשכנזי, ניסו לקדם לתפקיד הרמטכ"ל את יואב גלנט, שנתן ביטוי לתמיכתו בהתקפה צבאית על אירן. אך גלנט, כידוע, הסתבך בפרשת קרקעות במושב בו הוא מתגורר, ולכן מונה לרמטכ"ל בני גנץ, שבינתיים לא נתן ביטוי פומבי לעמדתו לגבי הרפתקת מלחמה נגד אירן.

המשמעות המדינית

ככל שמומחש בידודה המדיני הגובר של ישראל בעולם, מתחפר השילוש הלא-קדוש של נתניהו, ברק וליברמן, יחד עם כל מרכיבי הקואליציה, בעמדה של:"סוף-סוף, העולם כולו נגדנו, ולכן לא צריך להתחשב בו".

ברק, שכבר יזם מלחמה או שתיים וטבע את המושג ההרסני "אין עם מי לדבר", רואה במלחמה נגד אירן, שהוא יזום וינהל, הזדמנות גם לרווח פוליטי אישי נוכח קריסתו בסקרים. לליברמן יש עניין להיות שותף למהלך שידחה עוד יותר את העמדתו לדין. ונתניהו, כמו נתניהו, רואה עצמו כיהושע בן נון מודרני, המשרטט את גבולות ההבטחה ומארגן את האזור (השנוא עליו) מחדש.

ח"כ דב חנין (חד"ש), בתגובתו (2.6) לדברי הביקורת הקשים של מאיר דגן, אמר:

"אזהרת ראשי מערכות הביטחון מפני מלחמה חדשה, העלולה להמיט חורבן על ישראל, היא במקומה. ההתפתחויות בחודשים האחרונים באזור מוכיחות, שבמזרח-התיכון לא יימשך הסטטוס קוו. ולכן, החלופה לתהליך שלום איננה קיפאון מדיני אלא הידרדרות למלחמה".