מאת אלוף בן. פורסם ב"הארץ".
ב-22 ביולי 1920 התכנס הפרלמנט בבודפשט להצבעה על "חוק מספר 25", שהסדיר את תנאי הכניסה לאוניברסיטאות בהונגריה. הצעת החוק קבעה, שללימודים גבוהים יתקבלו רק "בעלי רקע מוסרי ללא רבב, שהפגינו את נאמנותם לאומה ההונגרית", ושהרכב הסטודנטים באוניברסיטאות צריך לשקף את האומות והגזעים במדינה, בהתאם לחלקם היחסי באוכלוסייה.
הצעת החוק נועדה, לכאורה, להבטיח ייצוג שוויוני, אבל כולם הבינו את מטרתה האמיתית: לדלל את מספר הסטודנטים היהודים. רק 6% מתושבי הונגריה אז היו יהודים, אבל חלקם בקרב הסטודנטים הגיע ל-30%. כשהחוק הובא לאישור, רוב חברי הפרלמנט מסיעות המרכז נעדרו מהאולם. ההצעה עברה בקולות הימין הקיצוני, ונכנסה להיסטוריה כ"חוק הנומרוס קלאוזוס", הביטוי הממוסד הראשון לאנטישמיות באירופה שבין מלחמות העולם.
הצמרת של הונגריה הפשיסטית נפגשת עם מלשחת נאצית בבודפשט (צילום ארכיון)
בין אלפי הסטודנטים היהודים שנטשו אז את הונגריה היו גם ג'ון פון נוימן ואדוארד טלר, שלימים פיתחו את תורת המשחקים ואת פצצת המימן. הכישרונות שלהם ושל חבריהם לא עניינו את הלאומנים ההונגרים. הם רצו להעיף את היהודים מהעיניים, גם במחיר של בריחת מוחות. הפוליטיקאים בבודפשט חששו רק מלחץ בינלאומי, שאכן הביא לריכוך ההגבלות כעבור כמה שנים. אבל הנזק כבר נעשה: הגאונים היהודים עזבו, והונגריה המשיכה בהידרדרותה לפשיזם קיצוני.
הצעת "חוק האפליה המתקנת", שאושרה בשבוע שעבר בוועדת החוקה לקראת הבאתה לקריאה ראשונה, צועדת באותו נתיב. ההצעה שהגישו חברי הכנסת חמד עמאר, דוד רותם ואלכס מילר מ"ישראל ביתנו" מבקשת להעדיף את מי ששירתו בצה"ל בקבלה לעבודה בשירות המדינה. לכאורה יש כאן עשיית צדק עם מי "ששכבו במארבים וסיכנו את חייהם", כדברי עמאר, והעדפתם על פני מי שהשתמטו ויכלו ללמוד באוניברסיטה כבר בגיל 18.
אבל כמו בהונגריה של 1920, גם בישראל של 2011 רוח החוק חשובה מהניסוח, ולכולם ברור מה מטרתו: להעיף מהעיניים את החרדים והערבים. המדינה היא שפטרה אותם משירות חובה, ועכשיו רוצה להעניש אותם על "השתמטותם" כביכול. ח"כ רותם, יו"ר ועדת החוקה, הסביר את עמדתו בדיון: "אני שומע כל הזמן שמדברים פה על הזכות לשוויון. אני חושב שצריך לסגור את בתי הקברות הצבאיים, אין שם שוויון. לא קוברים שם ערבים". לנציג ש"ס נסים זאב, שהתנגד לחוק, אמר רותם: "העולם שלכם לא מעניין אותי".
היו"ר רותם הגיב בגסות לדברי נציגי משרדי הממשלה, שהסתייגו מההצעה בנימוק שהיא מיותרת, ואולי אפילו לא חוקית. "היום בצהריים את תראי כמה היא חוקית", הטיח רותם בעו"ד ציונה קניג-יאיר, נציבת שוויון ההזדמנויות בעבודה. "מה מספר הרישיון שלך?" "19893", השיבה הנציבה. רותם עבר לטפל בנציג משרד המשפטים, עו"ד דן אורן: "ומה מספר הרישיון שלך?" מה זה רלוונטי, תהה אורן ועמד על שלו: זה תפקידנו ויש לנו מומחיות בנושאים האלה. קניג-יאיר התקפלה: "אני מתנצלת בפני היו"ר אם היה משהו פוגע בדברים".
ממשלת בנימין נתניהו, שחותרת מאז הקמתה לדיכוי הקהילה הערבית, תמכה כמובן ב"חוק האפליה המתקנת". לא כל חבריה התקרנפו: בני בגין הצביע נגד בקריאה הטרומית; בוז'י הרצוג ערער, אבל כדברי רותם, "הוא כבר לא יכול להגיש עררים". בהצבעה בוועדת החוקה, התומך הכי נלהב היה נציג האופוזיציה, עתניאל שנלר מקדימה: "מבחינה ערכית אני רואה בזה חוק חשוב ביותר". שנלר חבר לשני נציגי ישראל ביתנו, מול שני ח"כים חרדים שהתנגדו, וההצעה עברה לשלב הבא.
ללאומנים בישראל, כמו לקודמיהם ההונגרים במאה שעברה, לא אכפת לאבד כישרונות, או להחריף את המתחים הפנימיים. אותם מעניין רק לפגוע במיעוטים ולדחוק אותם החוצה. וכמו קודמיהם בפרלמנט בבודפשט, גם נציגי המרכז בכנסת שלנו מעדיפים לשבת במזנון מאשר להיאבק בהצעות חוק גזעניות.
