מאת עפו אגבאריה, רופא וח"כ בסיעת חד"ש.

באמצע שנות התשעים, חוקקה מדינת ישראל את אחד החוקים המתקדמים והיעילים בעולם לביטוח בריאות ממלכתי. במהלך שנות ה-90 נרשם השיעור הטוב ביותר בתולדות המדינה של מספר מיטות אשפוז לאלף תושבים. השקעות המדינה בבריאות גדלו, ובמקביל צמחו גם הכנסות קופות-החולים לנפש מתוקננת. אלא שבסופו של דבר התברר, כי מדובר באשליה אופטית בלבד, אשר שרדה לזמן קצר להפליא: בהיעדר עדכון מתמיד של סל הבריאות על פי ההתפתחויות במשק בכלל, ובעולם הרפואה בפרט, ללא ההתאמות המתחייבות מהשינויים בדמוגרפיה הישראלית ובמיוחד הזדקנות האוכלוסייה, הלכה ונשחקה יכולת המבטחים להעניק שירות אוניברסאלי ברמה הולמת.

ח"כ עפו אגבאריה (צילום: אל אתיחאד)

כאשר השירות הציבורי האוניברסאלי אינו עונה על הצרכים, משלמים בעלי היכולת את התוספת מכיסם הפרטי. כך נוצרים פערים בנגישות לשירותי בריאות. לפי הנתונים הרשמיים, מוציא החמישון העליון פי 3.5 עד פי 4 על בריאות מהחמישון התחתון, לא כולל מס בריאות.

יותר ויותר עניים מוצאים את עצמם חסרי יכולת לרכוש תרופות ולקבל טיפול רפואי חיוני בשל העדר אמצעים. פערים בצריכת שירותי הבריאות לרעת העניים נמצאו בכמה היבטים: רכישת ביטוח משלים, תשלומים לרופא פרטי, וויתור על שירות, פחות בדיקות ממוגרפיה ובדיקות גילוי מוקדם. כמו כן, נמצא שיעור גבוה יותר של ילדים מוגבלים, שצרכיהם בתחום השירות הפארה-רפואי אינם מסופקים בקרב הערבים בהשוואה ליהודים; ביישובים בעלי סטטוס כלכלי-חברתי נמוך בהשוואה ליישובים בעלי סטטוס גבוה; ובפריפריה בהשוואה לאזור המרכז^‎.

מאבק הרופאים מעלה על סדר היום את דמותה של מערכת הבריאות הישראלית – ואי-אפשר לנהל דיון מושכל בסוגיות מדיניות בריאות, מבלי להתייחס לנגישות לשירותי בריאות. המדד אליו נכון ביותר להתייחס כאן הוא – שיעור ההוצאה הפרטית מסך כל ההוצאה לבריאות. הוצאה פרטית אומרת – כמעט תמיד – רכישת שירותים, שאינם כלולים במסגרת הסל הממלכתי. צמצום נתח ההוצאה הפרטית בסך כל ההוצאה לבריאות אומר שירות שוויוני יותר – ונגישות של מערכת הבריאות גם לבעלי אמצעים מוגבלים. בחינת ההתפתחויות בתחום הבריאות, מאז נכנס לתוקפו חוק ביטוח בריאות ממלכתי ועד היום, מלמדת על גידול מתמיד בנתח ההוצאה הפרטית, מה שמעיד על ערעור השוויון גם בתחום הזה. התהליך השיטתי, במהלכו גדל משקל המימון הפרטי בסך כל ההוצאה לבריאות, מוליד מציאות, שבה נאלצים יותר ויותר מטופלים לוותר על תרופות, מה שמוביל בסופו של דבר להיזדקק ליותר שירותי אשפוז. כך שהחיסכון לכאורה הופך הוצאה מוגדלת של הקופה הציבורית.

וכבר אמרנו: שירותי הבריאות אינם בבחינת אי מבודד במארג החברתי. יותר שירותי בריאות משמעותם יותר עבודה. וכך אנו עומדים בפני תהליך ספיראלה צוללת: עניים אינם יכולים לרכוש שירותי בריאות להם ולבני משפחותיהם – ולכן יעבדו פחות, אם מחמת מחלה ואם מחמת הצורך לטפל בבן משפחה חולה. מי שעובדים פחות – יהיו עניים יותר, וחוזר חלילה.

לאורך שנים, מתגלגל תפוח האדמה הלוהט של תיק הבריאות מידי שר אחד למשנהו. אז נכון, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מחזיק רשמית בתיק. אבל הוא הרי עסוק בעניינים אחרים, ומה לו ולבריאות. פעם אחר פעם, נותר תחום הבריאות אילם אל מול שולחן הממשלה, ללא שר שירים ידו וייצג את המערכת בהצבעות.

לאורך כל שנותיו, היה משרד הבריאות מטבע זול לשלם בו לשותפים הזוטרים בקואליציה, התנהלות סקטוריאלית של שרי בריאות מאפשרת שחיקה בתקציבי המשרד – תמורת דמי אתנן בדמות תקציבים ייחודיים.

מי שמנהלים בפועל את מערכת הבריאות במדינת ישראל אינם אנשי משרד הבריאות, אלא פקידי משרד האוצר. אלה מטרפדים בשיטתיות כל רפורמה מרחיבת זכויות, ועוצרים גם את מעט היוזמות החיוביות, הנולדות במשרד הבריאות ומגיעות לכלל גיבוש.

ושוב כמו בעבר: מי שנדרשים לספוג את הקשיים ולשאת בנטל – הם הרופאים. כאבי החולים ותלאות המערכת מתנקזים כולם, בסופו של יום, לפתחו של רופא המשפחה, המומחה, המנתח או רופא בית החולים. לא פחות משהם ראויים לתגמול הולם על מחויבותם, על תהליך ההכשרה המתמיד בו הם נמצאים, על שעות העבודה האינסופיות שלהם ועל העומס הנפשי עימו הם מתמודדים – ראויים הרופאים לממשלה, שתעניק למערכת הבריאות את העדיפות לה היא ראויה.

זכאים המטופלים לקבל טיפול הראוי להם.