עם כניסת שביתת עובדי "חיפה כימיקלים", לשבוע החמישי שלה, שוחחנו עם אלי אלבז,

יו"ר ועד העובדים במפעל. ריאיין: אורי וולטמן.

 

 

ש. מהן הסיבות שהובילו אתכם להכריז שביתה?

 

המאבק שלנו התחיל מאז שנכנס לתפקידו המנכ"ל החדש, נדב שחר, שניסה בדרכים שונות לשבור את הוועד ואת ההתאגדות שלנו. בהוראת המנכ"ל, הונחתו מלמעלה תנאים ודרישות, מבלי להתייעץ עם הוועד, וכן ננקטו פעולות הפחדה שונות נגד העובדים הוותיקים במפעל (אלה הנקראים "עובדי דור א'"), אותם ניסה להוציא לפנסיה מוקדמת – אך בתנאים גרועים.

במקביל, המנכ"ל החדש מבקש לפגוע בתנאיהם של עובדי "דור ב'", המשתכרים כיום 23-22 שקלים לשעה. בין ההרעות בתנאים, שהמנכ"ל החדש מבקש לנקוט כלפיהם: אי-מתן תמריצים אישיים ותוספות שכר, פגיעה בשעות הנוספות, ועוד. ישנה אווירה של הפחדה ושל איומים כלפי ציבור העובדים במפעל.

 

 

הפגנה של עובדי חיפה כימיקלים, אתמול מול משרדי ההנהלה (צילום: כוח לעובדים)

 

תוקף ההסכם הקיבוצי האחרון פג בדצמבר, והמשא ומתן עם ההנהלה התחיל בחודש ינואר. במשך כל התקופה הזאת הרגשנו שממסמסים אותנו ומתעלמים מאיתנו. ההנהלה נקטה בסחבת, כדי למשוך זמן ולייאש את העובדים, ונציג ההסתדרות, שניהל את המשא ומתן בשמנו, שיחק את המשחק שלהם: הוא עשה כל מיני מהלכים מאחורי הגב של הוועד, נפגש עם המנכ"ל בלי תיאום איתנו, וחששנו שהוא יסגור הסכם בלעדינו. כשהעלינו טענות אלו בפניו, הוא טען שהוא לא עובד אצלנו, אלא אנחנו עובדים אצלו…

לאור זאת, בחרנו בחודש מרס להתנתק מההסתדרות, והתחברנו לארגון "כוח לעובדים", ומאז אנחנו איתם. אנחנו יודעים שעופר עיני, יו"ר ההסתדרות, לוחץ על ועדי עובדים אחרים, כדי שלא יביעו סולידריות עם השביתה שלנו. לאחרונה, אמור היה להתקיים כינוס של ועדים מהאזור, אבל בגלל הלחצים של עיני וההסתדרות, נציגי הוועדים האחרים ביטלו את ההגעה שלהם.

 

ש. האם בשביתה מעורבים, באופן פעיל, גם עובדי דור א' וגם עובדי דור ב'?

 

שתי קבוצות העובדים שובתות ומבינות שהשביתה מתנהלת לא על הגב שלהן, אלא בשבילן ולמען העתיד שלהן: עובדי דור א' מרגישים מחויבים למאבק, כי הם מבינים שההנהלה מעוניינת לפגוע בתנאים שלהם, ולהוציא אותם לפנסיה מעליבה, אחרי שתרמו 40-30 שנים לחברה; ועובדי דור ב' תומכים בשביתה, כי ההנהלה נוהגת כלפיהם ביחס משפיל, ואינה משלמת להם תוספות שכר שמגיעות להם.

 

חשוב להדגיש, שמשנת 1997 ועד היום, ההנהלה רק מקצצת ומקצצת בתנאים. ב-1999, ההסכם הקיבוצי חל על 600 עובדים, ואילו כיום – הוא חל רק על 250 עובדים. ישנם עוד 130 עובדי מינהלה, המועסקים לפי חוזים אישיים, וגם כ-150 עובדי קבלן, המועסקים בתת-תנאים. רוב עובדי הקבלן גרים בעכו, בנהריה, במאג'ד אלכרום ובטמרה, והם מגיעים לעבודה מבלי שהמפעל דואג להם להסעות מסודרות, ומבלי שמסופקים להם תנאים בסיסיים, כגון מקלחות.

מאז שהתחילה השביתה של עובדי דור א' ודור ב', עובדי הקבלן מאוימים גם על-ידי הקבלנים שלהם וגם על-ידי ההנהלה. הם כבר לא מגיעים למפעל. מגיעים רק העובדים ששובתים, השומרים על המתקנים. בהתייעצות עם ההנהלה, ארגנו צוות חירום וכיבוי אש, המשגיח, בין היתר, על מיכלי האמוניה. אך מלבד התחזוקה ההכרחית של המתקנים, לא מתנהל כל ייצור במפעל במהלך השביתה.

מי שכן מגיעים באופן סדיר לעבודה הם עובדי המינהלה, שההסכמים הקיבוציים לא חלים עליהם, ואשר אינם מאורגנים בוועד. מאז שהחלה השביתה, משרדי המינהלה הועברו למתחם מת"מ, בכניסה הדרומית לחיפה, ושם עובדים 130 עובדי המינהלה, בצמוד להנהלת החברה.

 

ש. האם ישנה קרן שביתה, המאפשרת לכם להתקיים במהלך השביתה הממושכת?

 

אין לנו קרן שביתה. כשעברנו ל-"כוח לעובדים" ידענו, שבניגוד להסתדרות, להם אין משאבים ואין באפשרותם להעמיד קרן שביתה לרשות העובדים השובתים. למרות זאת, הלכנו בדרך הזאת בלב שלם ובאמונה שלמה, שהמאבק הזה חייב להצליח, לטובת הילדים שלנו, ולטובת כל עובד, הרוצה להתפרנס בכבוד.

מה שמחזק אותנו זו הידיעה, שהשביתה שלנו היא לא רק על נושא כלכלי – אלא מדובר במאבק עקרוני, על הזכות להיות שותפים בקבלת ההחלטות, גם במפעל וגם באיגוד המקצועי. זו הסיבה, שההסתדרות מתערבת, מאיימת ומפחידה.

הרי מה אנחנו דורשים? אנחנו רוצים להיות שותפים, רוצים שלעובדים שלנו מדור ב' יהיה לוח שכר מסודר. הרי עם שכר שעתי נמוך, בלי תמריצים ותוספות, איך אפשר לגדל ככה ילדים?

חשוב לציין, שבשנת 2009, כשהתחיל המשבר הכלכלי, ההנהלה, בהסכמת העובדים, הקפיאה את השכר והתוספות לחצי שנה. אנחנו הלכנו לקראת ההנהלה, כי הסבירו לנו שהמצב קשה. אבל היום, כשהמפעל מרוויח סכומי ענק של 350 מיליון דולר בשנה, זה לא מתקבל על הדעת שהתנאים של חלק גדול מהעובדים ימשיכו להיות גרועים. אם אנחנו לא שותפים לרווחים הגדולים שהמפעל מגלגל מדי שנה – לפחות שנביא שכר הוגן הביתה.

במצרים, בחור עם עכבר ומקלדת עשה שינוי. אפילו בסוריה אנשים יוצאים לרחובות ועושים שינוי. אז מה, פה אצלנו אי-אפשר? בטח שכן, ואנחנו נעמוד על כך שהשביתה שלנו תצליח, כדי להראות שזה אפשרי.