מאת אבירמה גולן. פורסם ב"הארץ".

לפעמים נדמה שזה בדיוק מה שממשלת נתניהו רוצה: שמרוב פחד מהקונפליקט הנצחי והבלתי פתיר לכאורה, האזרחים לא יתפנו לעסוק בחייהם ובעתידם. עד ספטמבר, למשל, אמורים הכל לשבת ולרעוד מפחד שמא העולם יכיר במדינה הפלסטינית, והאיראנים יתגרענו, והחיזבאללה ישחיז טילים – וכך איש לא ישים לב שחיי האזרח הממוצע, זה שלא ירש הון, או עשה אקזיט, או אירגן לעצמו הסדרים עם מס הכנסה, ורק עבד כמו חמור כל חייו, נעשים קשים מנשוא.

לא קל להבחין בכך. לכאורה, לעומת ארצות רבות באירופה, שהמשבר האחרון פגע בהן קשה, והגדיל את האבטלה ואת הגירעון הממשלתי והן נאלצות עכשיו לדלל את רשת הביטחון הסוציאלי הצפופה שלהן – מצבה של ישראל נפלא. אמנם מדינת הרווחה מרוסקת, מחירי הדיור מפלצתיים והחיים יקרים בהרבה מהשכר – אבל האבטלה בירידה, ושיעור המועסקים במשרה מלאה, כולל נשים, עולה בהתמדה.

אלא שאפילו לבשורה הטובה הזאת כמה פנים: גם במשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה גובר הקושי לשמור על רמת חיים סבירה, לנוכח השירותים הציבוריים-לשעבר והמופרטים עתה, וממילא, אלה שעובדים עכשיו יותר הם אלה שעבדו תמיד. שיעור המועסקים לא עלה כמעט בקרב הערבים, החרדים והעניים חסרי ההשכלה.

בהקשר זה, הנתון הבולט שהממשלה אוהבת להתגאות בו הוא הגידול בשיעור ההשתתפות של נשים בעבודה – מ-50.1% ב-2003 ל-53% ב-2009. אלא שההישג הזה מתמוסס לנוכח שלושה נתונים אחרים: הפער הגדול עדיין בשכר בין גברים לנשים (10,106 שקלים בחודש לגברים לעומת 6,869 לנשים!), התפלגות העיסוקים בין המינים (רוב הנשים בחינוך, ברווחה ובסיעוד, מקצועות שוחקים ולא מתגמלים), והנשירה משוק העבודה עם הגיל: ככל שהגיל עולה שיעור המועסקים יורד, וגם כאן הפער בין גברים לנשים עצום, לטובת הגברים.

בעוד פחות מחודש אמורה ועדת ניסן, הדנה בשאלה אם לשנות את החוק המחייב את דחיית גיל הפרישה לנשים ל-64, או להשאירו על 62, להגיש לשר האוצר את מסקנותיה והמלצותיה. הממשלה מציגה נתונים והנחות יסוד המשרתות את מדיניותה, ומתארת את דחיית גיל הפרישה כגורם מדרבן להצטרפות נשים למעגל העבודה ולשיפור מעמדן במשק. לנוכח העלייה בתוחלת החיים, ופתיחת יותר מסלולי קריירה בפני נשים, אין ספק שנשים ירוויחו מכך שימשיכו לעבוד ולחסוך וישפרו את איכות חייהן לעת זקנה.

אמת, נשים לא מעטות מעדיפות לא לפרוש לפני גיל 67, ואולי אף 70 ויותר. מדובר בנשים משכילות ופעילות, שבריאותן ורמתן המקצועית טובה, ויש לאפשר להן להמשיך לתרום לעצמן ולחברה. אלא שבשוק עבודה פרוע, המעדיף עובדי כוח אדם ותחלופה גבוהה ומפלה לרעה נשים בשכר ובהזדמנויות תעסוקתיות – הנשים שאינן נמנות עם הקבוצה הזאת עלולות רק להפסיד מדחיית הפרישה. יותר ממחציתן מפוטרות ממילא בגיל 45-50, וכל דחייה פירושה לגביהן גם דחיית הזכאות לקצבת זקנה.

גם אם הן רוצות לעבוד, הן מתקשות מאוד למצוא משרה פנויה: במקצועות כמו פקידות, מזכירות ומלצרות יש העדפה ברורה לצעירות ויפות, ובמקצועות ה"נשיים" האופייניים, שרמת השחיקה בהם קשה במיוחד – סיעוד, רווחה ועבודה במפעלים – גם הנשים שמסוגלות עדיין "לסחוב" מבקשות, ובצדק, לממש את זכות הפרישה שהרוויחו בעמל רב.

כמו בתחומים רבים אחרים, השיח סביב דחיית הפרישה לנשים מתייחס לעשירון העליון, ומתעלם מציבור גדול ומוחלש של נשים שעלולות להיפגע. דחיית הפרישה תהיה מוצדקת ואחראית, אפוא, רק אם הוועדה תביא בחשבון את כל המשתנים והפערים, ותיצור מערכת גמישה שתאפשר לחוק הפרישה להפוך לחוק שוויוני באמת, לא רק לכאורה.

עוד בנושא:

http://maki.org.il/he/women/130-articles/11347-2011-05-30-17-41-46