מאת מחמוד עבאס (אבו-מאזן) יו"ר הרשות הפלסטינית.
לפני 53 שנים, ילד פלסטיני בן 13 נאלץ לעזוב את ביתו, בעיר צפת שבגליל, ולברוח עם משפחתו לסוריה. הוא מצא מקלט באוהל בד, מהסוג שסופק לכל הפליטים. על אף שהוא ומשפחתו רצו, משך עשרות שנים, לשוב לביתם ולמולדתם, זכות אדם יסודית זו נמנעה מהם. סיפורו של הילד הזה, הדומה לסיפורם של פלסטינים רבים, הוא סיפורי.
מחמוד עבאס (צילום: אל אתיחאד)
עם זאת, החודש, בעת שאנו מציינים מלאות שנה נוספת לגירושנו – אותו אנו מכנים בשם "נכבה", או "האסון" – יש סיבה לתקווה לעם הפלסטיני: בחודש ספטמבר הקרוב, בעצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות, נבקש הכרה בינלאומית במדינת פלסטין, בגבולות 1967, וכן נבקש, כי מדינתנו תתקבל כחברה מלאה באו"ם.
רבים שואלים איזה ערך יש להכרה כזו, שעה שהכיבוש הישראלי נמשך. אחרים האשימו אותנו, כי אנו מסכנים את תהליך השלום. אך אנו מאמינים כי צעד זה נושא בחובו ערך אדיר לפלסטינים כולם – לחיים במולדתם, לגולים, ולאלו המצויים תחת כיבוש.
חשוב לציין, כי בפעם האחרונה ששאלת קיומה של מדינה פלסטינית עמדה על סדר יומה של העצרת הכללית, השאלה שהוצגה לקהילה הבינלאומית הייתה בדבר חלוקת מולדתנו לשתי מדינות. בנובמבר 1947, העצרת הכללית השיבה על שאלה זו בחיוב. זמן קצר לאחר מכן, כוחות ציוניים גירשו ערבים פלסטינים כדי להבטיח רוב יהודי מכריע במדינת ישראל העתידית, וצבאות ערב התערבו. המשך השתלשלות האירועים הוליד מלחמה וגירושים נוספים. צאצאיהם של אותם פלסטינים מגורשים היו אלה שנורו ונפצעו בידי הכוחות הישראליים ביום א' (15.5), בניסיונם לממש באופן סמלי את זכותם לשוב לבתי משפחותיהם.
דקות ספורות לאחר הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי, 1948, ארה"ב הכירה בה. אך מדינתנו הפלסטינית, עם זאת, נותרה בגדר הבטחה בלתי-ממומשת.
קבלתה של פלסטין לאו"ם תסלול את הדרך לבינאומו של הסכסוך, לא רק במישור הפוליטי, כי אם גם במישור המשפטי. כמו כן, היא תסלול את הדרך לבירור טענות נגד ישראל באו"ם, בארגונים האמונים על האמנה לזכויות אדם, ובבית הדין הבינלאומי לצדק.
אין לראות את בקשתנו להכיר בנו כבמדינה בתור תעלול גרידא; גברים ונשים רבים מדי איבדו את חייהם, מכדי שנשחק במשחקים פוליטיים. אנו הולכים לאו"ם כעת, כדי להבטיח את זכותנו לחיות כבני חורין ב-22% הנותרים של מולדתנו ההיסטורית, לאחר שמזה 20 שנים אנו מנהלים משא-ומתן עם מדינת ישראל, אך מבלי שמו"מ זה יקדם אותנו כלל לקראת מימוש החזון של מדינה משל עצמנו. לא נוכל להמתין עד אין קץ, בזמן שישראל ממשיכה לשלוח עוד ועוד מתנחלים לגדה המערבית הכבושה, ולמנוע מהפלסטינים גישה חופשית למרבית חלקי ארצנו ולמקומות הקדושים בה, ובמיוחד בירושלים. את תוכניות ההתנחלות של ישראל לא עצרו הלחצים הפוליטיים של ארה"ב, וגם לא פיתוייה והבטחותיה לתגמול.
המשא ומתן הוא עדיין בעדיפות הראשונה מבחינתנו, אך בשל כישלונו – אנו נאלצים כעת לפנות לקהילה בינלאומית, על מנת שזו תסייע לנו לשמר את ההזדמנות לסיים את הסכסוך בצורה שלווה וצודקת. במובן זה, האחדות הלאומית הפלסטינית היא צעד מרכזי קדימה. בניגוד לדברים שאמר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עליהם בוודאי יחזור בביקורו הקרוב בוושינגטון, הבחירה אינה בין אחדות פלסטינית לבין שלום עם ישראל; הבחירה היא בין פתרון של שתי מדינות לבין ההתנחלויות.
חרף ניסיונותיה של ישראל למנוע מאיתנו את מקומנו בקהיליית העמים, הצלחנו לעמוד בכל דרישות-הסף לעצמאות מדינית המופיעות באמנת מונטבידאו מ-1933, שהגדירה את זכויותיהן וחובותיהן של מדינות. אוכלוסיית הקבע של ארצנו היא העם הפלסטיני, שזכותו להגדרה עצמית הוכרה שוב ושוב על-ידי האו"ם, וכן על-ידי בית הדין הבינלאומי לצדק ב-2004. הטריטוריה עליה נקים את מדינתנו היא השטחים המותווים בגבולות 1967, על אף שאלה כבושים כעת בידי ישראל.
ביכולתנו לקיים קשרים עם מדינות אחרות, ויש לנו שגרירויות ונציגויות בלמעלה מ-100 מדינות. הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית והאיחוד האירופי הכירו בכך, שמוסדותינו התפתחו לדרגה כזו שאנו מוכנים לעצמאות מדינית. רק כיבוש ארצנו מונע מאיתנו את מימוש הפוטנציאל הלאומי שלנו במלואו; אל לכיבוש זה לעמוד בדרכה של הכרת האו"ם בעצמאותנו.
בכוונת מדינת פלסטין להיות מדינה שוחרת שלום, המחויבת לזכויות אדם, לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולעקרונות מגילת האו"ם. לאחר שנתקבל כחברים באו"ם, מדינתנו תהיה מוכנה לנהל מו"מ עם ישראל על כל נושאי הליבה. מוקד מרכזי במשא-ומתן תהיה הגשמת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, המבוססת על החלטה 194, שהתקבלה באסיפה הכללית של האו"ם ב-1948.
במצב עניינים כזה, פלסטין תנהל משא ומתן עם ישראל כמדינה החברה באו"ם, ששטחה נתון תחת כיבוש צבאי של מדינה אחרת, ולא כעם מובס, המוכן לקבל כל תנאי שיוכתב לו.
אנו קוראים לכל העמים שוחרי השלום להצטרף אלינו בהגשמת שאיפותינו הלאומיות, בדרך של הכרה במדינת פלסטין בגבולות 1967, ושל תמיכה בקבלתה לאו"ם. רק אם הקהילה הבינלאומית תעמוד בהבטחה, שהבטיחה לנו לפני שישה עשורים, ותעמוד על כך שיוגשם פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, יוכל להיות עתיד של תקווה וכבוד לעמנו.
(פורסם ב"ניו-יורק טיימס", 18.5.11)
תגיות: אבו-מאזן, פליטים, מדינה פלסטינית בגבולות 1967
