מאת תמר גוז'נסקי

    המדיניות, שהציג ראש הממשלה נתניהו בפגישתו עם הנשיא אובאמה (20.5), היא אותה סחורה מעופשת של  המשך הכיבוש בכל מחיר, שימור ההתנחלויות והתנגדות מוחלטת למתווה של שלום על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967. אם נחוצה הייתה הוכחה נוספת, שנתניהו הוא סרבן שלום קיצוני, המנהל מדיניות של אסון לאומי – קיבלנו אותה.   

    נאום הנשיא אובאמה (19.5), שהתווה את מדיניות ארצות-הברית במזרח התיכון, גם הוא לא חידש לגבי העמדות המסורתיות של הממשל האמריקאי (להוציא את ימי הממשל הניאו-שמרני של הנשיא בוש).

    עם כל הכבוד לניסוחים מסוימים בנאום אובאמה, הממשל שלו לא העניש ואינו מתכוון להעניש את ממשלת נתניהו על כך, שממש ביום שבו נישא הנאום, נתנה אור ירוק להחלטה של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים לאשר את בנייתן של 1,550 יחידות דיור בהתנחלויות פסגת זאב והר חומה. ואם לא די בכך, עוד במהלך ביקורו של נתניהו בארצות-הברית, ישתתפו ארבעה משרי נתניהו (גלעד ארדן, גדעון סער, אלי ישי ודניאל הרשקוביץ) בטקס חנוכתה של התנחלות נוספת בירושלים המזרחית – ההתנחלות "מעלה זיתים" (110 משפחות מתנחלים) בתוככי השכונה הפלסטינית ראס אל-עמוד.

    את ההיגיון שבסלחנותו בפועל לנישול הפלסטינים וליישוב יהודים בשטחים הכבושים, ניסח אובאמה במשפט הבא:

    "מה שארצות-הברית והקהילה הבינלאומית יכולות לעשות הוא להצהיר בכנות מה שידוע לכל: שלום יציב מחייב פתרון של שתי מדינות לשני עמים" (ההדגשה אינה במקור).

    וכך, במחי משפט, מבהיר אובאמה, כי כל שיכולה לעשות ארה"ב זה "להצהיר בכנות", ששלום מחייב פתרון של שתי מדינות. אובאמה היה רוצה שנאמין לו, שממש אין לו כלים ללחץ אמיתי לסיום הכיבוש, ולכן נזכיר לו כמה מהם: סיוע צבאי אמריקאי בהיקף של כ-3 מיליארד דולר בשנה; גיבוי מלא לישראל במוסדות האו"ם; תיאום אסטרטגי עם ישראל, אזורי ובינלאומי; עצימת עין נוכח מלאי הנשק הגרעיני שבידי ישראל. 

    לכן, אם אובאמה מתכוון להסתפק "בהצהרה כנה" ולא לנקוט צעד ממשי מול עקשנות נתניהו לשוב ולהכריז על השטחים הכבושים מאז 1967 "שטחי מולדת"; לא לפנות אפילו אותן התנחלויות המכונות רשמית "בלתי מורשות"; ובנוסף להקים התנחלויות חדשות ולהרחיב קיימות – כל ייתר אמירותיו נשמעות נבובות.

    כן, אובאמה אמר בנאומו, שחיים תחת כיבוש הם השפלה; כן, הוא קבע, כי "החלום של מדינה יהודית דמוקרטית לא יתגשם במצב של כיבוש מתמיד"; כן, הוא ציין, כי "גבולות ישראל ופלסטין צריכים להתבסס על קווי 1967 עם החלפת שטחים מוסכמת" (ובתגובה השמיע נתניהו נביחה כועסת). אך אובאמה מאיין את אמירותיו אלה, כאשר באותה נשימה הוא שולל את המאמצים להשיג הכרזה של עצרת האו"ם בספטמבר בדבר כינון מדינה פלסטינית בקווי ה-4 ביוני 1967 בטענה, שאלה יהיו "מעשים סמליים, שנועדו לבודד את ישראל באו"ם בספטמבר".

    ושוב יוצא המרצע מהשק. כן, אובאמה הוא בעד מדינה פלסטינית בקווי 1967 (עם חילופי שטחים), אך הוא מתנגד לבודד באו"ם את ממשלת נתניהו – ממשלת הכיבוש.

    דווקא משום שגוברת התמיכה בעולם בכינון מדינה פלסטינית בקווי 1967; דווקא משום שגם בחוגים שונים בישראל ישנה התפכחות מהאשליה, שניתן להמשיך בכיבוש מבלי לשלם מחיר כואב ולסכן את עתיד החברה הישראלית; ודווקא משום שבניגוד לאשליה הנפוצה בדבר פתרון אמריקאי, אובאמה לא יפעל לסיום הכיבוש ללא לחץ ציבורי  – כה חשובה ההפגנה בתל-אביב במוצ"ש, 4 ביוני, בדרישה מממשלת ישראל לתמוך בהחלטה הקרובה של עצרת האו"ם בדבר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית, שבירתה ירושלים המזרחית, בצד ישראל.

    מאבק יהודי-ערבי רחב בישראל לבידודה של מדיניות נתניהו, מאבק עממי פלסטיני נגד הכיבוש, העלאת באו"ם של נושא ההכרה במדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל – בכוחם של אלה לסלול את הדרך להסדר שלום יציב באזור.