לפני כמה שבועות פורסם בסדרה "האוניברסיטה המשודרת", בהוצאת משרד הביטחון, ספרה של גליה צבר "בראשית הייתה אפריקה". הספר הוא מסע מרתק בנבכי ההיסטוריה הפוליטית, החברתית, האתנית והתרבותית של אפריקה – היסטוריה מורכבת, ייחודית, מסקרנת ולפרקים מפתיעה. את הספר חותמות תובנות חשובות על מצבה המורכב של אפריקה כיום ועל מקומה של היבשת בזירה הקפיטליסטית הבינלאומית.
. פרופ' גליה צבר היא ראש המסלול ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל-אביב. מחקריה עוסקים ביחסי דת ומדינה באפריקה, בהיבטים סוציו-פוליטיים של מגפת האיידס ובקהילת מהגרי העבודה האפריקאים בישראל. אך פרופ' צבר אינה מסתגרת ב"מגדל השן" האקדמי – היא גם פעילה בהגנת זכויותיהם של מהגרי אפריקה ופליטיה, החיים בישראל.
ספרה של צבר בא למלא חסר בולט בספרות העוסקת באפריקה. לקורא העברי קשה מאוד למצוא ספרים על אפריקה וישנם ספרים בודדים של ספרות יפה אפריקאית מתורגמת. זאת, בניגוד לספרים על אמריקה הלטינית ולעשרות התרגומים לעברית של יצירות הסופרים הלטינו-אמריקאים הידועים ביותר.
פעילים קומוניסטים מפגינים באחד במאי (צילום: המפלגה הקומוניסטית של דרא"פ)
ספר ראוי לציון על אפריקה פורסם בהוצאת "מפרש" עוד לפני 26 שנה (!): "אפריקה – שקיעת גן העדן", מאת ההיסטוריון הקנייתי עלי מזרואי. עוד פורסמו במשך השנים כמה ספרים שכתבה ד"ר תמר גולן, שנפטרה לאחרונה.
"בראשית הייתה אפריקה" נכתב בגישה, שהמחברת מגדירה כ"אפריקניסטית" לדבריה, גישה זו "מסתייעת בשיטות מחקר מגוונת, תוך כך שהיא מבקשת להתחקות אחר ההיסטוריה של אפריקה מימי הממלכות הגדולות ועד ימינו אנו". הפרקים האחרונים של הספר מתמקדים במאבקים הלאומיים והאנטי-קולוניאליים ברחבי היבשת, ביציאתן של המדינות האפריקאיות לעצמאות, במציאות המורכבת והבעייתית, הניאו-קולוניאלית, שאליה נקלעו – בייחוד בעולמה של הגלובליזציה הקפיטליסטית.
ספר מצוין זה נכתב על פי רצף היסטורי, החל בממלכות הקדומות, דרך הדתות האפריקאיות המסורתיות, נוכחות האסלאם ביבשת, הסחר בעבדים וחדירת הדתות המערביות, חלוקת אפריקה בין המעצמות האימפריאליסטיות ב"וועידת ברלין" (דצמבר 1884) ועד למאבקים לעצמאות לאומית – ברובם עקובים מדם. מאבקים אלה החלו עוד בתחילת המאה ה-20 והסתיימו עם נפילת משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה ב-1990. המחברת מציינת, שהמאבקים האנטי-קולוניאליים בעצם טרם הסתיימו: תושבי סהרה המערבית, מושבה ספרדית לשעבר, ממשיכים להיאבק למען עצמאות ארצם, שנכבשה על ידי מרוקו לאחר ספרד פינתה את המושבה ב-1975. גם הנשים האפריקאיות זוכות להתייחסות מיוחדת בפרק נפרד, שכתבה הדס עופר, חוקרת אפריקה מאוניברסיטת תל-אביב.
המפות שפורסמו במסגרת הספר יחד עם האיורים בראשי הפרקים (סמלי "האדינקה" של בני האשנטי במערב אפריקה – "הרמוניה", "חיות", "אינטליגנציה", "חופש ושחרור", ועוד) מוסיפים להבנת הנושאים, התקופות והשינויים שחלו ביבשת הקרובה כל כך, אך רחוקה מהלב.
ישראל באפריקה
צבר מקדישה כמה שורות בפרק הסיכום על קשריה של מדינת ישראל עם אפריקה. לדבריה, מאז שנות השישים של המאה שעברה, יחסים אלה ידעו עליות ומורדות, "שנבעו לא פעם ממדיניותה הבלתי עקיבה של ישראל, בשל החלטות לא ראויות, שנתקבלו על-ידי קברניטיה, ובשל קוצר ראותן של הממשלות השונות, שכיהנו כאן במחצית המאה שעברה" (ע' 187).
בשנות השישים פתחה ישראל שגרירויות במדינות אפריקאיות רבות, שזכו זה מקרוב בעצמאות, בניסיון לקשור קשרים הדוקים עמן. מדיניות זו נועדה, בין היתר, לחלץ את ישראל מבדידותה המדינית באותה תקופה, והיא "נתפסה בארץ כבעלת פוטנציאל להניב דיווידנדים פוליטיים וגם כלכליים לא מעטים". אולם לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ועל רקע המשך הכיבוש, ניתקו מרבית מדינות אפריקה את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל.
בשנים לאחר מכן, הממסד הישראלי ראה באפריקה "יבשת אבודה" (כהגדרת המחברת), שאין טעם להשקיע מאמצים ומשאבים בפיתוח היחסים עמה. לדברי פרופ' צבר, "אחת התוצאות הקשות הנובעות מהמדיניות 'שוות הנפש' של ישראל כלפי אפריקה היא יצירת חלל מדיני, שאליו פורצים דווקא אנשי עסקים ישראלים פרטיים. הללו מגלים עניין כלכלי ביבשת ומנסים לעשות בה הון רב, בדומה לגורמים עסקיים מערביים אחרים. לצד אנשי עסקים ישראלים פועלים לעתים קרובות גם גורמים אחרים, בעיקר בתחומים בעייתיים ביותר מבחינה מוסרית וגם מבחינה פוליטית, כגון בתחומי המסחר באמצעי לחימה וכריית מחצבים. וכך משתנה דימוים של הישראלים באפריקה מאנשי פיתוח, חלוצים ואידיאליסטים, לאנשי עסקים אפלים ונצלנים" (ע' 188). במילים אחרות: זו מדיניות החוץ של ישראל בעידן ההפרטה.
א"ד
על מצבה של אפריקה כעת
קטעים מתוך הספר "בראשית הייתה אפריקה" (ע"ע 181 ו-182):
"לצד המעצמות העושות להגדלת רווחיהן באוצרות היבשת פועלים גם קונגלומרטים כלכליים ענקיים, המעמיקים בשיטתיות את שליטתם באוצרות היבשת, מדלדלים אותה ממשאביה, ובעיקר גוזלים מהאפריקאים את אשר ראוי היה שיגיע לידיהם.
"באפריקה בת זמננו מתקיימת מערכת כלכלית נצלנית, שמאפייניה ידועים היטב עוד מהתקופה הקולוניאלית. שליטי המדינות מוכרים את אוצרות המדינה למרבה במחיר. אלא שהתמורה אינה מועברת לאוכלוסייה – לשיפור רמת חייה ולהעלאת רמת ההשכלה – אלא לכיסיהם הפרטיים. החברות הפרטיות מוכנות כמובן להיות שותפות למערכת עסקית כזו ונהנות ממנה, והן אינן נותנות את דעתן לאופיים של המוכרים ולזכויות האדם והאזרח הנרמסות עקב כך… סיפור הניצול והעושק הכלכלי הכרוכים לעתים גם בשפיכות דמים חוזר על עצמו בכל מדינה אפריקאית שהתברכה במחצבים – ביהלומים, באורניום, בזהב ובנפט. שם המשחק במדינות אלה אינו קפיטליזם ליברלי נאור ואין בו כל תקווה לפיתוח כלכלי אמיתי.
"להפך, מדובר בניצול מובהק, בגזל ובעושק, המביאים את המוני בניה של אפריקה לתהומות של שפל – חיי רעב, עוני ומחלות והוויה רוויית אלימות ומלחמות. מול ההמון האפריקאי הנמק, מצוי מיעוט קטן של אנשי עסקים זרים ואליטה מקומית מושחתת, המקיימים חיי עושר ראוותניים, והפער החברתי שכמעט אין דומה לו בעולם – מנקר עיניים".
