מאת יוסי סגול

    כשאני מסתובב ברחובות עירי, קריית שמונה, אני מנסה לא אחת לדמיין, כיצד נראה המקום הזה כאשר קראו לו חלסה, והנכבה טרם התרחשה. האם הערבים, שהתגוררו כאן, שמרו בצורה טובה יותר על המקום העשיר בנחלי המים הזורמים בו, או שאצלם הקירבה אל הטבע נבעה מקצב פיתוח איטי?

    אין לי שום דרך לדעת מהי התשובה. אבל בתקופה זו של השנה, בה חגיגות יום העצמאות וציון יום הנכבה מתרחשים במקביל, עולות אצלי עוד שאלות.

    מדינת ישראל מפעילה, לעתים, כוח מוגזם בעת פיזור הפגנות נגד ציון אירועים כמו יום האדמה. אבל קברניטי המדינה מקבלים בהבנה מסוימת את ציון הכאב של האזרחים הערבים על הקורבנות. במחאות של יום האדמה (1976) נורו למוות ששה אזרחים ערבים, ואת זאת מבינים אפילו בממסד. זו הסיבה, ככל הנראה, שאפילו אנשי הימין שבשלטון אינם קוראים לאסור על עריכת הפגנות ביום האדמה, אף שהיו שנים שבהן המשטרה השתמשה בכוח מוגזם, כדי להראות מי כאן בעל הבית.

    אין עוררין על העובדה ההיסטורית, שמאות כפרים ערביים התרוקנו מיושביהם כתוצאה מגירוש ובריחה במהלך מלחמת העצמאות. גם מי שטוען, שהערבים עזבו את הכפרים מיוזמתם, ושלא היהודים הם שהתחילו במלחמה, עדיין אינו יכול להתעלם מהעובדה, שיישובים ערביים רבים הפכו חורבות, ובחלקם תפסו בני דת משה את מקומם של בני דת מוחמד. אך למרות שאין מחלוקת על עצם קיומם של הכפרים ההרוסים, הצליחו לכונן בציבור היהודי קונצנזוס, הרואה בעצם ציון האסון של העם הפלסטיני, הנכבה, פעולה חתרנית עוינת. אפילו רבים מאלה, התומכים בסיום האיוולת שבכיבושי 1967, אינם מוכנים לגלות הבנה לכאב הכיבוש והגירוש, שקרו עשרים שנים קודם לכן.

   ככל שאני מהרהר בתופעה המצערת הזאת, מתגבשת בי המחשבה, שההתעלמות מהעצב הערבי נובעת מכך, שהנכבה פגעה בצד המנצח לא פחות מאשר בצד המנוצח.

    הניצחון הצבאי לפני יותר מששה עשורים והמדיניות שנוהלה בעקבותיו הובילו למלחמות רבות. החרב עדיין מונפת באוויר. יהודים רבים הגיעו לכאן, אבל רבים מהם נאלצו לנטוש את תחומי ההשכלה והתרבות, בהם הצטיינו, לטובת החרב והמלחמה. אוחזי הספר פינו את מקומם בקידמת הבמה לטובת אנשי הכוח המשחית.

    שר הביטחון ברק הציע במפורש לאלה, הרוצים לחיות בשקט ובשלווה – לטוס לפינלנד. אך גם בלי העצות של ברק, ישראלים לא מעטים, הרוצים חיים שלווים, משיגים אזרחות של אותן מדינות, מהן ברחו הסבים שלהם. וכך, בלי משים, נוצרת עזיבה משמעותית, ולפי המושגים הרווחים – גלות חדשה.

    כאשר אני מסתובב ביישוב שהיה פעם חלסה ורואה סביבי את העזובה וההזנחה רבות השנים, ברור לי, כי כל עוד מוכנים להגן על היישוב שלי בעזרת המערכת של "כיפת ברזל", אבל לא משקיעים בטיפוח היישוב מבחינה חברתית-כלכלית-סביבתית, אז גם אני בין המפסידים. לכן, אף שאינני נמנה עם אלה שהפסידו אז, משהו בי מחובר יותר לעצב שבנכבה מאשר לחגיגות ולזיקוקי הדי-נור של העצמאות.