מאת יוסי לוס. פורסם ב"העוקץ"

800 בנקאים הורשעו ונכלאו בעקבות קריסתה של תעשיית החיסכון וההלוואות בשנות ה-1980, אך מאז התעצם כוחם של הבנקים עד כדי כך שכיום הם חסינים מפני תביעה

בסוף השנה שעברה זכה הסרט Inside Job בפרס האוסקר לסרט דוקומנטרי. הסיפור שלו אינו מתוחכם ואינו מתבסס על פרשנות חדשנית – מה שעולה מהסרט הוא פשוט ‎תרמית גדולה שלה שותפים רבים ועניינה בחקירת משטרה ולא בחקירה פילוסופית או סוציולוגית. בין עובדות מעניינות רבות שהסרט מביא, אחד הדברים המרכזיים והחשובים שהוא עושה הוא ההצגה הבהירה והפשוטה של בסיס ההונאה שהובילה למשבר. מדובר באחת ההמצאות הפיננסיות שמופיעות מעת לעת ומשמשות בו זמנית הן כדי להוליך את הציבור הרחב שולל והן כדי לשתול בלבו תחושה שהעסקים הפיננסיים מסובכים מדי מכדי שאדם מן היישוב יוכל להבין אותם.

האמת היא שהעניינים הפיננסיים הם פשוטים הרבה יותר ממה שנדמה והצגתם כמסובכים היא חלק מזריית החול בעיני הציבור, שנועדה בנוסף להצדיק את הדימוי של מנהלי החברות הפיננסיות כגאונים אשר משתכרים משכורות עתק ביושר. אינני כלכלן ומזה זמן הבנתי שלא צריך להיות כלכלן ולא צריך להיות גאון כדי להבין את התחבולות הפיננסיות. ההמצאה במקרה הנוכחי היא מה שמכונה נגזרים (derivatives). בעבר, בנקים שהלוו כספים לרוכשי בתים דאגו לקבל ערבויות להלוואה ולקבל את כספם בחזרה. הם הלוו רק לאנשים שהיה בטוח שיוכלו להחזיר את ההלוואות. לעסקה היו שני צדדים בלבד – הלווה והמלווה – כאשר הרווח של הבנק היה טמון בעיקר בריבית על ההלוואה.

המצאת הנגזרים משמעה שהבנקים המלווים ארזו מחדש את תיקי ההלוואות שהעניקו לרוכשי דירות ומכרו אותם לבנקי השקעות. במלים אחרות, הם גזרו את תיקי ההלוואות באופנים שלכאורה מקטינים את הסיכון הטמון באי החזרת החוב על-ידי כל לווה ספציפי ומכרו נגזרים אלה לבנקים אחרים אשר בתורם מכרו אותם למשקיעים. מרגע שהנגזרים של ההלוואות נמכרו למשקיעים, הבנק המלווה החזיר כבר את השקעתו ולא עניין אותו יותר אם הלווה ישיב את ההלוואה או לא.

מצב זה היווה תמריץ עבור הבנקים המלווים לפזר הלוואות לכל עבר. העיקר מבחינתם כבר לא היה הריבית והחזר ההלוואה, אלא העמלות. ככל שמפזרים יותר הלוואות כך מקבלים יותר עמלות. משלב מסוים בהתפתחות הנגזרים אשר ערכם הממשי מבוסס על החזרי הלוואות, הסיכון לאי החזר ההלוואה הוא כה גבוה שהנגזרים שווים פחות או יותר לזבל. כאן נכנסות לתמונה סוכנויות דירוג מכובדות אשר בתמורה לתשלום נאה העניקו את הדירוג הגבוה ביותר לנגזרי הזבל. דירוג זה הוא כל מה שמשקיעים צריכים כדי להשקיע את כספם שכן לא תמיד הם יכולים בעצמם לעקוב אחר מסלול הנגזרים וערכם הממשי.

את נאום התודה שלו בטקס קבלת פרס האוסקר פתח מפיק הסרט, צ'רלס פרגוסון, במשפט: "סלחו לי, אבל אני חייב לפתוח בהצבעה על העובדה ששלוש שנים אחרי משבר פיננסי מחריד שנגרם כתוצאה מהונאה רחבת היקף, אף מנהל פיננסי לא נשלח לכלא וזה עוול."

חסינים וחזקים מכולם

קרן המטבע הבינלאומית הודתה לאחרונה ש"למרות שחלפו כמעט ארבע שנים מאז תחילת המשבר הפיננסי הגלובלי, האמון ביציבות המערכת הבנקאית עדיין לא הושב על כנו" (1). בן ברננקי, יו"ר הבנק הפדראלי האמריקאי, תיאר את המשבר כ"משבר הפיננסי החמור ביותר בהיסטוריה הגלובלית, חמור יותר אף מהשפל הגדול" (2), אבל איש בארה"ב טרם הואשם בפשע כלשהו. גולדמן זקס, מורגן סטנלי, וג'יי פי מורגן צפו רווח מההשקעות בסיכון גבוה עליהן הם המליצו בחום ללקוחותיהם. לכל היותר הם ספגו קנס; מרביתם נהנו אף מבונוס.

שמונה מאות בנקאים הורשעו ונכלאו בעקבות הקריסה של תעשיית החיסכון וההלוואות בסוף שנות ה-1980. מאז כוחם של הבנקים התעצם כל כך כתוצאה מרפורמות מבניות עד שדומה שכיום הם חסינים מפני תביעה בכל מדינה אשר נושאת על גבה חוב ציבורי. מועמדים עתידיים לנשיאות ארה"ב, כולל ברק אובמה, כבר החלו להתחנן בפני גולדמן זקס כדי שזה יסכים לממן את מסעות הבחירות שלהם. ראשי הבנק BNP Paribas איימו על ממשלות אירופאיות בצמצום האשראי אם הן תנקוטנה במאמץ רציני לרגולציה של פעילות הבנקים. Standard & Poor's היא סוכנות הדירוג הפיננסי אשר תמורת תשלום נאה העניקה את הדירוג הגבוה ביותר (AAA) לנגזרים של אנרון (Enron), ליהמן ברד'רס (Lehman Brothers) , ובר סטרנס (Bear Stearns) ולאגרות זבל רבות נוספות. סוכנות זו מתכוונת להוריד את הדירוג של ממשלת ארה"ב, אם הממשל האמריקאי לא יקצץ את ההוצאות הציבוריות.

אחרי שלוש שנים של פגישות של ה- G20 כדי לייצר מחדש "הרמוניה גלובלית", המערכת נותרה כשהיתה: תערובת של דה-רגולציה, הטבות נדיבות למוחות שמאחורי "החדשנות הפיננסית" והרס שממומן על ידי המדינה ומשלם המסים. בצרפת, הסוציאליסטים מתלוננים ש"הממשלות הפנו משאבים רבים יותר להצלת הבנקים והמוסדות הפיננסיים בשנה שאחרי משבר הסאב-פריים מאשר העולם כולו הקציב לסיוע למדינות העולם השלישי במשך 50 שנה" (3). אבל הפתרונות שהם מציעים הם פתטיים (מס בגובה 15% על רווחי הבנקים) או חסרי תוחלת (ביטול מקלטי מס, הקמת סוכנות דירוג ציבורית, מס על עסקאות הון) אשר נסמכים על "שיתוף פעולה של מדינות האיחוד האירופאי." הציפייה שמעז ייצא מתוק נכזבה במשבר זה. אנדרו צ'נג (Andrew Cheng) יועץ בכיר לוועדת הרגולציה של הבנקאות הסינית (CBRC) טוען שפסיביות זו קשורה ל"בעיית מלכוד" של מדינות שמשועבדות למערכת הפיננסית שלהן (4). לעתים קרובות מדי פוליטיקאים מתנהלים כבובות של בנקאים, נלהבים שלא לקלקל את החגיגה.

(1)

IMF Global Financial Stability Report, April 2011

(2)

Jeff Madrick in “The Wall Street Leviathan”, The New York Review of Books, New York, 28 April 2011.

(3)

Socialist Plan 2012. Supplement to L’hebdo des socialistes, no 610, 16 April 2011.

(4)

James Saft, “Big Winners in Crises: the Banks”, International Herald Tribune, 13 April 2011